אני שונאת לנהוג בחושך. ולא החושך של איילון ועמודי התאורה, לא. החושך שבכבישים הצרים שבדרום הארץ. חושך המערער את הביטחון ב-Waze. חושך המגחך על 30 המטרים של עמודי האור המוקרנים מפנסי הרכב. חושך הגורם לי לחזור אחורה אל שיעורי התאוריה ולעקוב אחר אלגוריתם התמודדות. להאט, להיות ערנית, להדליק ולכבות אורות גבוהים על פי צורך.
לפרידות אין אלגוריתם התמודדות. פרידה מאדם מותירה מעין חור בבטן. שם, עמוק ובדיוק במרכז. כמו איבר שהיה וכעת אינו. ועתה נותר רק שלב ההסתגלות לחסר.
בפרידות כל אדם פועל אחרת. אני לדוגמא, נכנסת למוד של אוטומט. לקום בבוקר, לאכול מספיק כדי לא לרעוב, לשתות מספיק כדי לא להתייבש (ואפילו יותר כדי לכסות על הדמעות), וללכת לישון.
כך, שוב ושוב עד שחומות הכאב נעלמות טיפין טיפין ואיתן גם מגבלות הדיבור והתנועה שבאופן טבעי החלתי על עצמי.
וגם הפעם, במיוחד בגלל שזה אתה. התכוונתי לחוות את תחושת הכאב עד תומה. להסתגר בחדר על מיטה, מכורבלת בין ערימות בגדים המיועדים לכביסה. להתנתק מהעולם ולהתמסר לעקצוץ שבתהליך ההגלדה. לא לחוות, לא לחשוב, לא לעכל או להכיל. פשוט להעביר את הזמן, יום אחר יום, שעה אחד שעה. עד שאוכל לחייך שוב.
אבל, אז הוא הגיע.