דרכנו מעולם לא היו מיועדות להצטלב. המסלול שלי היה קבוע. עטוף בריגושים זמניים, במסיבות, באורגזמות ובאסופת שולטים. והוא חי בקן הנשרים. מוקף בשדים הפרטיים שלו, ביקום אחר, וסביבו זוגות זוגות של עיניים המביטות בו מלמטה, בהערצה ובהאדרה, צמאות למבט, למגע, ליחס.
אבל משהו גרם לו לצאת לצוד בדיוק באותו היום בו ליקטתי תותים רעילים ממעמקי היער. והוא הביט בי מהאפילה, בשקט. זוג עיניים חומות, חודרות, יודעות ורעבות.
אני מעולם לא צפיתי בו צד מישהי אחרת. אבל במקרה שלי, לא הייתה התנפלות חסרת רחמים, לא הרגשתי את ניביו חודרים אל תוך העורק, טלפיו לא קרעו את בגדי מעלי ופשטו את עורי. לא. הוא התגלה אלי בשקט, בסקרנות. בידיעה מוחלטת ונבונה שעצם דמותו תמשוך אותי אליו עם צוואר חשוף.
המילים שלו, נכונות ומדויקות. כאילו נרקמו ופותחו במשך שנים רק כדי לגרום לי לחשוב, להעלות ספקות, לעורר את הסקרנות המספקת עילה עבור כל צעד שאעשה לכיוונו. ובעודי פוסעת לעברו, אני מתעלמת מכל הסכנות שבדבר.
כי אם כבר ליפול, אז רק בידו.
