אני מרחפת בגפי ברִיק, בחושך מוחלט עם חיוך זחוח מרוח על שפתי, כי טוב לי. הרי גם כשאני בזוג, אני לבד.
החיים פשוטים יותר כאשר האדם המשמעותי בהם, הוא אתם. כל עבודה, כל משימה, כל מטלה והאינטרסים האישיים שלכם מובילים. שום דבר לא חודר את השריון. האושר מורכב מרגעי נהנתנות. ההבטחות שלכם חלולות, המניפולציות עפות באוויר. העיקר שתלכו לישון מחויכים.
ובראש יש שקט כי לא קיימת דאגה לאדם אחר מלבדכם. והרי מי מכיר אתכם יותר טוב מכם?
ופתאום, מבלי שתצפו לכך, אתם כבר לא בגפכם. פתאום הרִיק כבר לא רֵיק. החושך מתמלא באור ונגלית לה דמות נוספת. מפתה וממכרת. וגם אם מנסים לחזור לאחור, הלבד מרגיש מאד בודד, השקט צורם באוזניים, ורועדים מקור ללא החיבוק האוהב. כי אחרי שטעמתם טעם חזק, כל השאר מרגיש תפל. ממש כמו שוקו לאחר עוגייה מתוקה.
וזה הרגע בו תלחמו, זה הרגע בו תתנו, זה הרגע בו תסתכנו, כדי לזכות בה.
...
המבט שלי היה מופנה לכל מקום אחר מלבד לעיניו בפעם הראשונה בה ראיתי אותו. פתאום גיליתי עניין יוצא דופן במיון שקיות הסוכר החום והלבן, שניתן היה לטעון לאובססיה לסדר (אני? סדר?). כאילו הרגשתי עוד מאז שבמבט קצר אל תוך עיני יוכל הוא לראות עולם ומלואו. את העבר שלי, את המחשבות שלי, את האהבות והפחדים. סודות שחלקם עד היום קבורים עמוק בבטן.
ישבנו אז לשתות קפה. טוב, הוא שתה קפה, אני קיבלתי ארוחת בוקר ילדים ושוקו. (לכל המודאגים, לא ילדים לארוחת בוקר, ארוחת בוקר של ילדים.)
זוכרת שברגעים הראשונים, הוקל לי שבינינו חוצץ שולחן עץ קטן. כזה שמגן עלי מטופרי הטורף. עד לאותה העת עוד הרגשתי יחסית מרוחקת. זה היה רק ברגע בו הציע שנקום ונלך להסתובב שהפרפרים יצאו משלוותם הזמנית.
יצאנו מהקניון ולכיוון הפארק, גן השעשועים קרץ לי במיוחד. במבט חטוף אליו, קיבלתי את האישור אותו חיפשתי בדמות הנהון מתמוגג והתחלתי לרוץ עם חיוך ילדותי מרוח על פני. אני, בחורה בשנות העשרים לחייה, דוהרת לכיוון הנדנדה הקרובה. למתניי חצאית שחורה קצרה שעם כל תנועה ממשיכה במסעה לכיוון החזה ומגלה לעולם את פלאי הנשיות. והוא אחריי, צוחק, מגורה, מאושר... גם אם לרגע.
את אותו הבוקר סיימנו כאשר אני על ברכיים, מאמצת את רגלו לתוכי, לחי אל מפשעה. ואני נוטפת.
- איך הגעתי לשם?!
עבור הרגעים הללו, עבורם, אלחם. אלחם להיות טובה, כדי שאהיה ראויה לו. אלחם בשדים, אלחם באינטרסים האנוכיים, אלחם בחוסר הכנות, אלחם בבטחון העצמי הנמוך... אלחם בעצמי.
מוצאת את עצמי ברגעים אלה מייחלת לרגע בו אוכל לטבוע בו שוב. לקבור פנים בחזה בניסיונות להקיף עם ידי את רוחבו.
״ילדה שלי״ הוא היה קורא לי. והייתי נמסה במקום. אפילו לכינוי החיבה שכה תיעבתי בתחילת המסע מצאתי עצמי משוועת.
מעולם לא ידעתי שאנשים מסוגלים להפיק כל כך הרבה חום רק באמצעות מילים. מעולם לא ידעתי שאנשים מסוגלים לכבוש רק באמצעות מבט. אבל נכבשתי, ואני שלך. הילדונת הקטנה שלך.
כי אבא, משפחה לא בוחרים.
