זוכרת עצמי כילדה בת 5, צופה בשידורים חוזרים של צבי הנינג׳ה. (תודה, מיכאלנג׳לו, על ההתנייה הפבלובית בעקבותיה ברגעים אלה יש לי craving לפיצה).
הייתה שם את הדמות של אפריל. סקרנית על גבול הטמטום ומסתבכת בצרות. מעולם לא רציתי להיות היא, אבל תמיד רציתי להיות כמוה. קורבן.
במרוצת השנים ועד היום, הפנטזיות הבוסריות אשר ניזרו אצלי בראש צמחו ופרחו והבשילו עד שמילאו אותי מבפנים עד כדי פיצוץ. מעולם הייתי שלמה עם מקומי בשרשרת המזון. וכשכבר התחלתי להתנסות באופן אקטיבי הגעתי ממקום מאד שלם ויודע. ...לפחות כך חשבתי.
ואז הכרתי אותו.
כל מה שחשבתי שהכרתי עף לו מהחלון. לידו, אני כבר לא בטוחה בכלום. אי הוודאות אופף אותי כבר תקופה, אני לא רואה את ההווה, את העתיד וכעת גם העבר מרגיש מומצא.
עשיתי ריגרסיה איתו.
אבא, לידך אני מרגישה... ילדה.
...
״שבי בשקט, אבא ימצא לך״ אמרת בעודך מחפש בטבלת זמני הרכבת ושולף לי בדיוק את הנתיב והזמנים אשר יביאוני אליך בשעה שקבענו.
אני לא באמת ילדה קטנה. אני ניווטתי בצבא, אני טסתי לבד לחו״ל מספר פעמים!… רציתי לענות לך. אך הבטחון בו אתה משבץ אותי כילדתך הקטנה וחסרת האונים משתיק אותי. וטוב לי שם. חדש, אבל טוב.
עשיתי את דרכי אליך ברכבות. לדאבוני הייתה תקלה ברכבת אשר גררה שרשרת של עיכובים. ובעודי רוקעת ורגוזה על מר גורלי, אתה מצידו השני של ההאנגאאוטס צוחק ומרגיע אותי. ״לוצי פלוצי תמיד נלחצת משום דבר...״ (אוף עם השם הזה!).
הגעתי אליך אחר תלאות שעבורן הגיע לי פרס. פרס בדמותך, מחייך, מחבק. פאק, שכחתי עד כמה התגעגעתי. רגע אני רואה אותך וכבר מפלים. משמיד תחתונים שאתה.
קנית לי ארוחה (הפעם של גדולים) במסעדה יוקרתית ולאחר מכן לקחת אותי לטיול בחורשה בקרבת מקום העבודה שלך.
זוכרת שישבנו על האדמה, אתה בפישוק ואני בין רגליך, זקפה לוחצת על גב תחתון. הגעתי אליך עם חולצה ורודה-לבנה קצרה שקניתי ממחלקת הילדים של תמנון (מידה 16) וחצאית שחורה צמודה, אותה אחת שלבשתי כשנפגשנו לראשונה.
ישבתי מחבקת ברכיים, כאשר הרטיבות בין הרגליים הצטננה ממשב הרוח והתחילה להטריד, ההרגשה הייתה לא נעימה והחלטתי להסיר את התחתון מעלי. התחתון היפה, הבהיר עם הפרחים, הספוג במיצים מלוחים שהצטברו והקרישו. איכסה פיכסה.
״צריך לנקות אותם״ אתה מצהיר בעודי קמה על מנת לתלות אותם לייבוש.
-...לנקות אותם?
אתה לוקח ממני את התחתון ומורה לי לחזור ולשבת בין רגליך. אתה מתענג תחילה על המראה והריח של הפלט הסמיך ולאחר מכן מורה לי לפתוח את פי. ״לשון בחוץ.״
כמה עשיריות השניה של גועל פסחו לפני שהבנתי עד כמה הסיטואציה מגרה אותי ואפשרתי ללשוני לפלוש מבעד לשפתיי.
לפני שאני מספיקה לתהות מה הצעד הבא, אתה מצמיד את התחתון ללשוני ומשפשף בעדינות. אני בתגובה, בולעת במהירות את הלשון.
- איייכס!
״הוציאי אותה.״ אתה מצווה שוב, ציווי חד שפוסח על הראש ומדלג היישר אל הדגדגן.
הלשון יוצאת. אתה מנקה את שאריות המיץ על לשוני ומוסר לי את פיסת הבד הלחה.
״עכשיו את יכולה לתלות אותם.״
- אתלה אותך.
