אנחנו מכירים זמן מה. דיברנו שבועות, פיתחתי רגש, פיתחתי תלות, סיפרתי לך פנטזיות כמוסות, סודות. איך הנושא לא עלה? למדת אותי טיפין טיפין. אתה יודע ומכיר את הגבולות שלי. הכל נכון. אבל האם זה מספיק? האם באמת תדע לפני שתחצה את הגבול? האם אכפת לך כלל מגבולות? האם... איתך, יש לי בכלל גבולות?
״רגע! יש לי מילת בטחון?!״ פלטתי בעיניים דומעות.
״אין לך מילת ביטחון.״
אני חושבת שהתחרפנתי בשלב הזה, המשכתי להתחנן, בלי יותר מדי תוכן... אוצר המילים שלי הצטמצם בערך למאית.
״בבקשה, לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא. אל תכניס את זה. תרחיק את זה.״
התקרבת אל פני עם פניך ולכדת את מבטי.
״ששש... יהיה בסדר, אני לא אעשה כלום״. אמרת בקול נמוך ובטוח… והתחלת להחדיר.
אני צורחת את נפשי. לא מכאב. אני לא חושבת שהרגשתי כאב בשלב הזה. בעודי מקלידה את שורות אלה, אני עדיין לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה גרם לי לצרוח כל כך. אולי הפחד. הפחד מהלא נודע. ההבנה שבאמת אין לי איך להשתחרר. אין לי דרך לברוח. התוצאות של החדירה לא ברורות לי. בראש שלי חשבתי שהדבר הזה יקרע אותי.
המשכת והמשכת, ס״מ אחד, ואז עוד אחד... ועוד אחד. עד שכבר אין יותר מקום. (ורק חצי מאורך המפלצת נכנס לתוכי).
ועצרת. זהו. זה בפנים. זה לא היה כל כך נורא.
אני באמת לא זוכרת אם ומה אמרת לי באותו הרגע... הדבר היחיד ששמעתי והצלחתי לעכל היו המילים הבאות:
״עכשיו זה יכנס לתחת״.
השתתקתי. נאלמתי דום. עיניים פעורות תופסות נקודה בתקרה. לא היה לי כוח להלחם. הראש מרוקן ממחשבות.
…
״את יודעת שלעולם לא אאפשר לאחר לגעת בך, בטח ובטח לא ברמה של לבטוח בו שידע לעשות את זה נכון. חשבתי טוב טוב איך לגרום לך להרגיש נאנסת, אבל באמת נאנסת, מבלי התיאטרליות. הרי ברור שאם את סומכת על מישהו, אז זה לא ירגיש אונס לעולם. אבל להביא אותך למצב שאת מאמינה באמת ובתמים שאני מסוגל והולך לעשות משהו שפורץ את גבולות הפחד שלך, יגרום לך לחוש את מה שאישה חשה באונס אמיתי״.
ואז הרגשתי אותך. משחרר אותי אט אט. ההבנה שניצלתי נחתה עלי, אבל עדיין לא הצלחתי לזוז.
עד שפרץ הבכי.
וחיבקת אותי. חזק. שעה ויותר.
ידעת כמה אני רוצה להרגיש נאנסת. זה הכי קרוב שאני שואפת להגיע. שבעתי.
