מדוע אנחנו בוחרים במקרים רבים לקחת כמובנים מאליהם את אותם הדברים להם הכי מגיעה הערכתנו? במקרים האלה מדובר גם באנשים בחיינו, גם בתקופות וגם ברכוש. הרי לא מעט אנשים לא מבינים מה היה להם ביד עד למצב של אובדן ללא אפשרות חזרה. אנחנו מתייחסים לאותו הדבר, כתהליך שרץ ברקע. תמיד עם המחשבה המרצדת שכשנצטרך אותו, שם הוא יהיה. זמין לנו.
האמת היא, שבמקרים מסוימים, אנחנו מודעים למה שיש לנו ביד… אבל לא משערים שיגיע היום בו נאבד אותו.
You don't know what you have until it's gone.
…
״אני רואה ילדה קטנה שנלחמת על משהו רק בגלל שהוא אבד לה. היה לה צעצוע משובח, אבל הוא ניתן לה במתנה. ולא משנה כמה הצעצוע הזה היה מתוחכם והטוב בצעצועיה, היא פשוט לא שיחקה בו כי הוא ניתן לה במתנה. ורק ברגע שהוא אבד לה, היא הבינה כמה שהיא פספסה את העונג שבלשחק בו.״
בכיתי לך שלא תעזוב אותי. יומיים של תחנונים אל מול המחשב בעודי מקלידה במרץ. החשק לחיות פסח לו עם הפרידה מאחר. ונותרת אתה, עוגן. ריבאונד. מקום שפל שכה לא מתאים לאישיותך המכובדת.
-״אבא, לא. אל תנטוש אותי, בבקשה! בבקשה.״
״נתתי לך מקום של כבוד והאדרה על מגש של כסף, מקום בו נשים אחרות לא יבקרו לעולם.
וזילזת, ורמסת, ולקחת כמובן מאליו. אין בי כבר רצון או כוח להמשיך.״ אתה אומר בנימה של ויתור ואכזבה, לא בכעס.
ואני ממשיכה בשלי, מתחננת לחיי. מתחננת שלא תוותר. מבטיחה שאדע להעריך. מבטיחה שאתגבר על האחר, שאהיה שלך. אבל...
Too little, too late.
