אני נכנסת למקלחת בפעם החמישית במטרה לקרצף מגופי את שאריות סימני הטוש השחור עימו כתבתי על כולי ״אני שלו״.
כמה אירוני שאני עושה זאת כשבליבי הרצון להסיר אותו גם מתוכי.
רוצה להרגיש אותי בלעדיו, בלי ההילה שלו, בלי המעטה שלו, בלי השייכות.
עולם בו אנחנו כבר אחרי המסע. אני בונה את חיי בגפי, נעזרת בארגז הכלים עימו צייד אותי. לבנה, אחת לבנה, בגאון. והוא נלחם בשדים שלו, מוביל נפשות טועות אל חוף מבטחים באמצעות החכמה, האכפתיות והאסרטיביות האופפת אותו.
שלולית של עופרת מותכת בדמות כעס בוערת לי בחזה. הלא, הצד שלי הוא היחיד שנראה בטווח הראייה הצר שלי. אותם עקרונות, דעות, גבולות שאני מנכסת כשלי. אותן מילים הנופלות על שווה ערך לגלגול עיניים בעולם הכתיבה הוירטואלית.
כמו תינוק הצווח את רעבו מבלי שיבינוהו. כמו ילד הזועק להצלה מפני המפלצת שבארון, הזוכה ללעג.
אבל הלעג מחלחל בי.
לקחת ממני מרחק נחוץ, אותו מרחק שלי לא היה את האומץ לקחת. הלא מי שמי להחליט על עצמי, כמשוייכת, כחפץ, כצעצוע, אם אני כועסת או לא. אם אני צריכה מרווח נשימה, או לא.
מרחק נחוץ, אבל כזה המותיר אותי מתבשלת בקרבי. בוערת בזעמי. אוכלת סרטים בשלוש סעודות ביממה. הרי קל לך, הרי אתה לא מתגעגע. כי יש לך אובייקט חדש למחקר.
הבחורה החדשה עם הפוטנציאל להיות השלמות שאני מעולם לא הייתי.
וכשהמחשבה הזו צצה אצלי בראש. אני לא רוצה אותך בחזרה. אני רוצה לפתח שיריון נגד העולם ונגדך ולחיות בלעדיך. להסיר מעלי שיוך, להסיר מעלי עיטורים, להסיר מעלי סימנים...
״לעזאזל, אבל למה אחרי חמש מקלחות עדיין נותרים סימנים?!״
