זוכרת את הרגע בו קמתי וראיתי את ההודעה ממך. מדריך שלם ומפורט למשימה הקרובה אשר עלי לבצע מיד.
הנושא של היום: לימבו כאסלה אנושית.
שימשתי כאסלונת פעמים לא מעטות במהלך חיי הבדס״מים, אך מעולם לא הייתי אסלה אנושית של עצמי.
כן, נכון שהוראת לי לכתוב בגדול על החזה "Ben's Urinal". אבל האדם היחיד שישתמש בי היום, תהא אני.
קר לי, הגב כואב. מנסה לייצב עצמי בעמידת נר מגושמת, כאשר הרגליים מתקפלות מטה לכיוון החזה.
הטלפון החכם הטיפש שלי (כמה אירוני) מיוצב על קופסת הניאגרה באמצעות סטאנד מאולתר. אני בוהה במצלמה ומחכה.
ומחכה.. ומחכה.. ומתרכזת. והשתן מסרב לצאת. ניסיתי לחזור לשיעורי האנטומיה שמעולם לא לקחתי.
אולי התנוחה מונעת את זרימת השתן החוצה?
אני קמה בפעם השלישית וגומעת בחוסר רצון משווע מבקבוק המים הנוסף שמילאתי. בקצב הזה, הנוזלים יצאו לי מכל החורים מלבד לחור המיוחל.
אני זוכרת את עצמי בוכה בשלב זה. אולי כתוצאה מעודף נוזלים. אך סביר כי מדובר בתחושת התסכול אשר אפפה אותי.
״אני לא מסוגלת.״ כתבתי לך. ״ניסיתי כבר שלוש פעמים, הפיפי מסרב לצאת ואני צריכה ללכת!״ אני פונה למקום הנוח שלי, הבכי. אולי תתגמש, אולי תוותר. כמה שאני תמימה.
אתה מצידך עונה לי בתשובות לקוניות ומאוכזבות. כאלה הקולעות בול למרכז הלב ונותנות בעיטה קטנה לאגו.
אני חוזרת בפנים נחושות אל כיוון חדר השירותים המזערי (תל אביב, אחרי הכל). מפעילה את המצלמה ונכנסת בקושי רב לתנוחה הרצויה. כמעט באותו הרגע, שטף המים הצהבהבים (יותר שקוף מצהוב, הלא הייתי רוויה במים) פרץ לו אל מחוץ לגופי היישר אל הבטן, החזה, וכן... גם הפה הפעור לרווחה. כמו שדרשת.
אני מישירה מבט אל המצלמה, אני לא יודעת אם ראית את החיוך החבוי ושמעת את אנחת הרווחה ששחררתי באותו הרגע, אבל הם ללא ספק היו מוצדקים.
חזרתי אליך עם חיוך ג׳וקר. כאילו שכחתי לחלוטין מלחץ התוכניות שהיו לי עם חברים שהטריד אותי לפני דקות ספורות. רק כדי לקבל את קריאת הגאווה שכל כך שווה את המאמץ. תחושת ההישג וההערכה העצמית לא ידעה מנוח.
רגע, מה?! הרגע השתנתי על עצמי ואני גאה ומאושרת.
רק אתה היית מסוגל להביא אותי למצבים האלה.
רק עבורך, רק שלך, רק בשבילך.
גם כשאתה כבר לא שלי.
