כשהייתי צעירה, חברה שלי, שיר השמנה, גררה אותי אל המכולת השכונתית במטרה ״לפלח״ ממתקים.
טוב, ״גררה״ זו היתממות. היא אמנם הייתה ביריון וחזקה וגדולה ממני פיזית, אך ללא ספק הייתה לי ברירה.
מסכת הגניבות הקטנות החלה כמה שבועות קודם לכן, אחרי יום ההולדת שחגגנו שתינו ביחד במרתף ביתה יחד עם חברי הכיתה.
שיר קיבלה במתנה דובי קטן וחום האוחז בלון על מקל. לא בלון גומי רגיל, אלא בלון אלומיניום, מאלה הנשארים מלאי אוויר תקופה ארוכה. אך לא אצל שיר.
שיר נגשה אל המוכרת, אוחזת בדובי האוחז בבלון מחוסר האוויר, וביקשה להחליפם.
המוכרת, כמובן, ענתה בסירוב. הלא, הפריט נקנה בשלמותו.
ובמקום לקבל את תשובת המוכרת, החליטה שיר להסתובב לה בתום בין המעברים כשאני לצידה, ובעודה עוצרת בסמוך לאסופת הדובים, שלפה מהמדף דובי חדש ותחבה אותו במהרה לילקוטה.
את הדובי הישן, הניחה חזרה על המדף, הסתובבה על ציר, ויצאה מהחנות כשאני נשרכת אחריה.
ימים ספורים לאחר מכן, צוות רוקט של כיתה ג׳3 נכנס שוב למכולת. המוכרת מיד זיהתה את שיר, ובניגוד מוחלט לצפוי, זימנה אותה אליה בחיוך. ״ראיתי שהשארת פה את הדובי לפני כמה ימים. בואי, קחי בתמורה ממתקים שיכסו על העלות.״
חיי הפשע משתלמים.
מאז ועד ל״תפיסה הגדולה״ כמו שתקרא לימים בפי קבוצת החברים הקרובה. שיר נכנסה למכולת, ויצאה עם כל הבא ליד.
לעיתים, הייתי נגררת אחריה בלב כבד. תמיד שומרת מרחק בטוח. תמיד עם פרפרים בבטן ורצון עז לברוח.
...
אותם פרפרים מוכרים, מילאו את בטני גם באותו היום בו נתת לי את משימת הקישוא.
אני זוכרת את עצמי, צועדת בחשש את המרחק מביתי לבין סניף שופרסל הקרוב.
בראשי, הוראות המשימה להיום.
אני כזו פסימית. אני בטוח אתפס. והכי גרוע, אהפוך לוירלית, יעשו לי שיימינג בכל הרשתות. זה יגיע לחו״ל. אהיה ברשימת איסורי כניסה למדינות המכבדות עצמן. החיים שלי נגמרו.
עם הגעתי לסניף לקחתי איתי עגלה גדולה, כזו שתסווה את המטרה האמיתית העומדת מאחורי כניסתי לסניף.
כמעט מיד, אני מגיעה אל דוכני הירקות. כמה שפע. אך עיני מתבייתות על ערימת הקישואים הטריים הממוקמת בקצה מדף הירקות.
אני קורעת שקית קטנה מגליל השקיות, ומצטיידת בקישוא יפה וישר ועבה, אך לא עבה מידי.
הכל מצולם. בידי השניה, אוחזת אני בטלפון העובד לאחרונה שעות נוספות במלאכת תיעוד חיי ואותן משימות הרקולס הנועדו להחזירני אל חיקך.
בחיפושי אחר פינה שקטה, אספתי מספר מוצרים אל תוך העגלה. להוריד את החשד.
הסניף ענק ודי ריק, בעיני אני סורקת בחוסר שלווה אחר מצלמות האבטחה התלויות במעברים.
עוד דקה ועוד ודקה, ועוד עובד ועוד לקוח.
מה, אי אפשר לקבל פה קצת פרטיות?!
ובדיוק ברגע בו הגעתי לקצה הייאוש, באמצע מעבר הספגטים והרטבים, הרמתי את החצאית ודחפתי במכה את הקישוא לכוס. ידי השניה, בתפקיד הצלם המתעד.
החלק הקשה עבר. אני מחייכת לעצמי בעודי ממשיכה להסתובב במשך דקה במעברים, כמו שהורית לי.
מידי פעם, דוחפת את המצלמה אל מתחת לבד החצאית ומצלמת את קצה הקישוא המוסתר מאחורי התחתון המחזיק אותו בפנים. בעיני, אני לוכדת מבטים של עוברים ושבים. מעניין אם הם רואים עלי. מעניין אם הם מזהים את הנכות שבפסיעותי.
...מעניין אם הם מריחים את הגירוי.
וכמו כל פושע כושל, אני חוזרת אל זירת הפשע. סורקת את סביבתי. יש עובד אחד המצייד את מדפי הירקות כמה מטרים ממני. גבו אלי.
אני מנצלת את פרץ האומץ הממלא אותי ושולפת את הקישוא החוצה. הקישוא מיד חוזר למדף. למקום ממנו אספתי אותו.
...
שילמתי 67 שקלים על המוצרים שאספתי בעגלת הקניות. החלטתי לתת בחזרה לסניף שחיללתי. מקווה שזה היה מספיק.
״מישהו יאכל את הקישוא הזה ולא יבין למה עומד לו.״ אמרת בחיוך מרוצה.
עוד משימה, עוד הצלחה.
עבדתי כל כך קשה. אז מדוע הרסתי הכל?
