המסע אותו אני עוברת, אינו לינארי.
התחלנו, אני ואתה, בנקודות דו קוטביות. הכי רחוקים שיש.
אתה מושבניק מהצפון הרחוק - אני מה-slums של תל אביב(וש).
אתה אב ובעל משפחה, אדם מצליח ויציב - אני ילדונת שזרקה את הפוטנציאל מהחלון, פרשה מלימודי מדעי המחשב כדי לגור עם אדם שרק הכרתי, מנותקת מהמשפחה והחברים, באבטלה ובבטלה ומעבירה חיי ממסיבה למסיבה.
אותה ילדונת אשר ברחה מחייה הקודמים, המשעממים, החיוורים, מבלי להעיף מבט אחד לאחור. סיגלה לעצמה שם חדש, אישיות חדשה. והחלה באופן גרגרני להאביס עצמה בריגושים חד פעמיים, כאלה המשאירים אחריהם חלל ריק בבטן.
ילדה החיה רק עבור עצמה. שוחה בים של אינטרסים וקופצת בין הזדמנות להזדמנות. לא משנה על מי היא דורכת בדרכה לגוף הנוצץ הבא.
כל מחשבות על קריירה הלכו ונגוזו ככל שהזמן עבר. הלא מי זוכר אחר יותר משנה סיבוכיות ריצה של אלגורתמים מוכרים, חוקי פולימורפיזם וירושה, או את נוסחת שאיפת פונקציה לגבול ממשי?
והכי חשוב. ילדה אשר עבורה שקר הוא כלי מהותי לחיים. אמצעי בלתי נפרד מההוויה היום-יומית. מספרת רק מה שנוח לספר. בעוד הרים של אמת וסודות נאגרים בבטן, ולא יראו לעולם אור.
באותה נקודת מפגש ראשונה, אף אחד מהצדדים לא שיער כי יש סיכוי למשהו מעבר לשיחה מרתקת וגילוי הדדי.
הלא, אתה לא אדם שיקח צעצוע השייך לאחר.
אבל עם ההודעה הראשונה, נשביתי. זה כמו מיכל פרינגלס. טעמת אחד ומבלי לשים לב, מצאת עצמך עם חצי מיכל ריק וכאב בטן קל.
קראת את הבכי שלי. את הרצון ועם זאת, אי היכולת לקום וללכת. להוריד את חבלי התלות המקשרים ביני לבין הקן אותו בניתי לי. ולהמשיך הלאה, חזקה יותר. יציבה יותר. מאושרת.
אני לא אדם קל. אני ילדה מפונקת שלא יודעת להעריך את הניתן לה על מגש של זהב משובץ אבני אזמרגד.
הלא אמרת לי, לא פעם ולא פעמיים שאמון הוא הבסיס להכל. זהו קו אדום שלא יחצה.
אז מדוע חציתי אותו?
עברנו יחדיו חצי שנה מלאת עליות ורווית מורדות. בעור שיני החזרתי עצמי למקום הראוי לי בחייך, רק כדי להרוס זאת שוב.
המסע הזה לא נגמר. הוא ימשיך, איתך ובלעדיך. את ארגז הכלים עימו ציידת אותי, שומרת אני בקרבי.
הפכת אותי לבחורה חזקה, עם הקריירה לה ייחלה, המסוגלת לממן עצמה, לבדר עצמה, להרים עצמה ולדחוף עצמה.
ילדה היודעת להעריך את שוויה. את מוחה ואת כשרונותיה.
אך המגרעות נותרו. וכעת תורי להעניק לך. בסיבוב הזה, גם בלעדיך, אהפוך גם לאדם טוב יותר עבור הבריות, עבור הסביבה שלי, ולא רק עבורי.
כמה אירוני זה שבכל התקופה שלנו ביחד, בעצם הכנת אותי לחיים בלעדיך.
מגיע לך שידעו. מגיע לנו שידעו. כמה אנחנו מיוחדים ביחד.
שני אנשים כל כך לא מושלמים, אשר יחדיו יוצרים שלם.
אז אמשיך לכתוב, ואתענג על היכולת לגולל החוצה. על התגובות האוהדות וכן, גם על הביקורת מצד אותם אנשים שאינם ולא יהיו לעולם חלק מאותו חומר מטורף אותו יוצרים אני ואתה. גם בעת חיוך וגם בעת עצב. גם בכעס וגם בנחת.
הלא, מיזוג הפכים, יוצר זרם.
