מאז שנכנסתי לעולם ההגדרות באופן רשמי, תמיד היו בפיהם ראשי התיבות "SSC".
אני, כילדה הטובה שאני, הבחורה הפנסרית (fencer - "לשבת על הגדר"), המהנהנת. הסכמתי איתם.
עד היום, אני מאמינה שזה נכון עבור הרוב המוחץ של אותם אנשים בעלי צרכי שליטה וכאב.
ואני מאמינה שעל המקרה הזה אקבל מטר ביקורת. וטוב שכך, אתם עם היד על הדופק.
אין דבר כזה בדס"מ טוב, אין דבר כזה בדס"מ נכון. אין דבר כזה בדס"מ בטוח.
אתם לא יכולים להיות בטוחים במאת האחוזים שתשמעו את מילת הביטחון, או שהיא תזרק כלל לאוויר על ידי אותו נשלט שפשוט לא רוצה לאכזב.
לא ניתן לצפות תנועה לא נכונה במנח הלא נכון במצב הרגשי הלא נכון.
אנחנו מתעסקים עם משהו מעבר לחציית כביש, לנהיגה, לבטיחות בעבודה (שגם שם, לא הכל צפוי).
אין פה אלגוריתם המכסה כל אחד ואחד מהמקרים. מעין אלגוריתם מניעה של מצבים מסוכנים או אלגוריתם התמודדות עימם.
בדס"מ אינו מדע מדויק. הרי בדס"מ עוסק באנשים העוסקים באנשים.
חלקם קיצוניים יותר, חלקם פחות. חלקם שבורים, חלקם שלמים.
ויש כאלה שרק רוצים להוסיף גוון שונה לאפרוריות של החיים.
עבורי בדס"מ הוא ספורט אקסטרים. ללא ריתמה, ללא רשת, ללא מזרן. וככל שאני חווה יותר כך השריר נעשה חזק יותר, וכאב שכאב פעם, לא כואב יותר.
שאלת אותי פעם כיצד מוכיחים שיש אין סוף מספרים.
תמיד יש פלוס אחד, עניתי.
אני תמיד צריכה יותר, תמיד לדחוף את הגבולות.
וכך גם אתה.
...
נובמבר בלונדון, ומעולם לא הרגשתי חמה יותר.
מסתובבת ביום עם מעיל אדום בוהק, מסביבי אורות מסנוורים, גוונים דומיננטים של אדום-לבן-ירוק-שחור מכסים את מרכז העיר באווירת חג המולד שהחלה כחודשיים לפני המועד.
בכל יום מחדש מצפה לערב, שתסיים לעבוד. לשעות שלנו ביחד.
הילדה הקטנה ואבא שלה.
אני לא יודעת אם אתה מבין עד כמה אני מאושרת לראות אותך בכל פעם מחדש. מעניין אם רואים את זה על הפנים שלי. מעניין אם מריחים את זה...
...
שש בבוקר ואני זוממת עליך.
נרדמתי כמו ישישה בעשר ונטשתי אותך בגפך. ער, עם השדים שלך.
מקלחת אחת חמה וארוכה שטפה ממני את האתמול וכמה טיפות של דם קרוש אשר הכתימו את מפשעתי.
יצאתי עם המגבת, ועמדתי בוהה בך ישן. בליבי, תהו ובוהו הנגזר מאותה סערת הרגשות אשר תקפה אותי בערב הקודם.
אגרופים קמוצים מתהדקים, התשוקה והכעס במלחמת התנצחות בלתי פוסקת על המושכות.
אני מתנפלת עליך, מכניסה את כולך לתוך פי, כולך ועוד יותר. בולעת אותך בתאווה. רוק מלווה בצלילים של עונג עוטפים אותך.
אני מרגישה אותך, אתה מתעורר. אנחות של עונג במסכה של רוגז ממלאות את חלל החדר.
אצבעות חופרות את דרכן אל תוך קרקפתי. אתה מצמיד אותי אליך וגדל ומתקשה אל תוך גרוני.
תחושת המחנק אופפת אותי.
"לקקי אותי, מראש ועד כפות הרגליים, כל אזור שלא יקבל טיפול, יזכה אותך בהצלפה."
אתה יודע לקרוא אותי. זו בדיוק המשימה עבורי. הילדה הפרפקציוניסטית והאנאלית שבי יוצאת החוצה במחולות ביחד עם לשוני הרטובה. אני מעבירה אותה על גופך, הלוך ושוב, ביסודיות שלא הייתה מביישת מכונה.
אני מטפטפת. אתה יודע למה. משהו בבקשה שלך פגע בדיוק במרכז עין השור. זכרונות עמומים מן העבר הרחוק עולים להם. תמונות אשר אמורות לבייש אותי, אך במקום, גורמות לכדור הורוד להתנפח.
אני מסיימת את רגל ימין ואתה מאבד שליטה, כך לפחות אני חושבת. אתה תופס בגופי ומחליף עמדות. חודר אלי מקדימה, חזק, חלק. עשיתי עבודה טובה, אתה ער לחלוטין.
אתה לא מדבר, לא הגה. רק משתמש ברכוש השייך לך, להנאתך. אתה עדיין כועס עלי. הרבה מטען נותר מאתמול בערב. ועם כל זעם ממך, אני נעשית רגועה יותר. הנה אני, לא זזה. רק חפץ לשימוש.
אתה גומר בתוכי ונשכב שוב על גבך. "המשיכי במשימה". אתה מצווה.
אני נענית.
...
עם תום המשימה הגיע העונש. חשבתי שמלקות החגורה על ישבני הן אלה שיעשו את העבודה. אך אתה, לא הסכמת.
את החבל האדום אחזת, מגולגל בידך.
"ידיים צמודות, אלי".
עקדת אותי. לא קשירה מתוכחמת, לא קשירה יפה. אבל נכונה עבור התוכנית שרקמת.
ידיים כבולות מאחורי הראש, חבל מהודק בין שפתי פי, כל הקונסטרוקציה מקבלת מתיחה על ידי הידוק החבל מתחת לחזי.
אתה מורה לי לשכב על בטני ועוקד גם את קרסולי אל פינות המיטה. רגליים לא גמישות, נמתחות עד למאת האחוזים.
זוכרת שהרגעתי עצמי בליבי, שאותו קשר ראשון אותו קשרת סביב ידי, נמצא במרחק היאבקות קלה. אני אצליח להשתחרר.
סיימת להתקלח, עברה רבע שעה, אותו מנח ידיים החל ליצור לחץ על עורפי וגבי. שום תנוחה לא הייתה נכונה. הקושי החל לחלחל.
"אני יוצא לאכול ארוחת בוקר ולאחר מכן, לסידורים."
ילדונת מפונקת שכמותי. כעסתי עליך כל כך על שתאכל בלעדי, בימים הספורים שיש לנו ביחד אתה מוותר על זמן איכות איתי.
הנהנת כשלא קיבלת תגובה ויצאת מהחדר.
...
אני לבד.
בראשי אני מתכננת את הרגע בו אופיע בחדר האוכל, לבושה במעיל האדום ובחיוך ניצחון יהיר.
המאבק בכבלים החל, תחילה לאט, מגששת, ממששת את החבלים, מנסה להבין איפה אותו קשר ראשון, שעם התרתו, אוכל לאט להסיר מעלי את השאר.
מצאתי אותו, אך הוא בדיוק מילימטר רחוק ממגע נכון. אני יודעת בדיוק מה צריך לעשות. דחיפה קלה של האצבע לכיוון הנכון תהיה הצעד הראשון בדרכי אל ניצחון.
...מילימטר אחד יותר מדי.
ועם אי ההצלחה מגיע הלחץ. המחשבות ממלאות את הראש. מתי תשוב? כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד? כמה זה עוד יכאב? האם הלחץ על אותם איזורים רגישים בזרועות יגרום לפגיעה עצבית?
ידי, ידי מתכנתת. אני לא יכולה לצעוק את הקוד למחשב!
איך יכולת להשאיר אותי ככה!
ושום תנוחה לא נוחה. ואני זזה. ונלחצת. ומנסה שוב, ועם כל ניסיון נוסף, הלחץ גובר. קור הרוח נעלם לו.
הבכי יוצא.
רוצה לצעוק לך.
מנסה על ידי תנועות קטנות ויציבות עם הרגל, לגרום לקשר הלוכד את רגלי להרפות.
וכשגם זה לא עובד, פרץ מחודש של בכי תוקף.
כמה זמן עבר? כמה זמן אני כבר ככה?
כואב לי כל כך...
אני משתתקת.
מותחת את חבלי למאת האחוזים ונשכבת כמעט על הצד, זה מקל על יד שמאל.
אני מישירה מבט לכיוון הדלת ונושמת... ונושמת... ונושמת...
והנה אתה.
ואני מאושרת.
