זו הפעם הראשונה בה אני כותבת על חוויה שאינה בדיעבד.
לרוב, אני מנסה לשמור את מהלך הסיפורים פחות או יותר לינארי ביחס לזמני ההתרחשות במציאות.
אולי הסיבה שהחלטתי לכתוב כעת היא שאני פשוט לא מסוגלת, פיזית, לעשות משהו אחר.
אני יושבת על קצה הכסא, במשרד. בצורה המפעילה מינימום לחץ על האזור התחתון.
הרבה מאד עומס מופעל על הרגליים, הגב, הורג אותי... מכופף קדימה.
שורף לי למטה, שפשפות המחריפות יותר ויותר עם כל דקה שעוברת, עם כל טיפת מיץ נוספת באדיבות הפות הבוגדני שלי, המוסיפה לחות לאזור שאינו נושם.
אני מלאה בשני החורים, לא מלאה עד אפס מקום, אבל מספיק על מנת ליצור לחץ פנימי ואי נעימות.
אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה...
ואני מגורה. כל כך מגורה.
...
את הקילור שלי איבדתי לפני כחודש, על טעות אחת יותר מדי.
אמון הינו הבסיס להכל, חזרת ואמרת. ואני בשלי, מהנהנת הנהון מתחמק.
והנה אנחנו כאן. במלחמת השרדות על מקומי בחייך.
עבר כבר חודש ולרגע לא הרגשתי פחות משלך.
הלא, אין עונג בחוויות שאינך חווה איתי.
מעניין אם לשם כיוונת.
אז אני יושבת לי על המדף הרחוק, מעלה אבק וממתינה בסבלנות לרגע בו תתגעגע, תיבנה מחדש, תאסוף ותאמץ לחזך.
ובינתיים, אין שקט. אתה בוחן אותי בכל דקה ובכל רגע.
את חגורת הצניעות הזמנת והתאמת למידותי.
ההוראה ממך הגיעה אתמול, במפתיע. לא ציפיתי. אבל חוסר הציפייה שלי מול דרישותיך, כן היה צפוי.
"את תקומי בבוקר, תענדי** את החגורה. דילדו ממתכת לכוס ויהלום קטן לישבן.
את דרכך לעבודה את תעשי באוטובוסים. ובכל שעה את תלכי לשירותים, תתפשטי, ותצלמי לי את הגוף היפה שלי, עירום, מלא, ומעוטר בשמי ובשעה הנוכחית.
את תקחי איתך את המפתח. זהו משחק של אמון.
את לא רשאית להוריד את החגורה עד שאומר לך, אל תטרחי בבקשות."
...
אני נוטפת, והנוזלים מצטברים על שכבת המתכת העוטפת את אזור המפשעה.
מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה זוגות עיניים מתמקדות עלי. כאילו הם יודעים, כאילו מריחים. גברים ונשים כאחד.
אני באמת הולכת כל כך מוזר?
אני מנסה להסוות את חוסר הנוחות ומתיישבת באוטובוס הראשון שעצר בתחנה.
למזלי, האוטובוס ריק, אני יכולה להתפרש לאורך שני מושבים.
מזל, כי אני לא מצליחה לשבת ישר. המכנסיים שלבשתי מכריחים את החגורה אל זווית המאתגרת את דפנות חור הכוס שלי. הדילדו ממתכת, אמנם לא גדול במימדיו, אבל עושה את נזקו כאשר מונח לא נכון בתוכי.
הנה לו עוד פרט לו לא ציפיתי...
אספלט הכביש מרגש אותי יותר מתמיד, והבמפרים מעלים לי דמעות.
מדמיינת אותך מחייך בעודך קורא את זה. בן זונה.
האוטובוס השני, זה אשר עתיד להסיע אותי אל היעד האחרון, חלף על פני.
אך יש עוד תקווה, הוא מתעכב בתחנה.
התקווה קיימת אך כואבת בעודי חצי רצה חצי מדדה אל כיוון האוטובוס.
החגורה אינה יושבת עלי באופן מושלם, והדילדו ממתכת מקפץ בתוכי, מזיין אותי. מזיין אותי!
אני עולה לאוטובוס, מתפוצצת.
שוב ספסל ריק.
אני מתפרשת ונשענת לאחור.
ונרגעת. מוצאת את עצמי באמצע הדרך בין גירוי מערפל חושים לבין בכי.
...
את היום הזה אני שורדת.
בכאב, בחוסר פרודוקטיביות בעבודה.
"את שונאת אותי?"
הוא שואל שוב ושוב.
ולא. הוא ביקש כנות.
לא, אני לא שונאת אותו.
שמעת? אני לא שונאת אותך.
הלא הכל נעשה מבחירה.
אני בחרתי לקום בבוקר ולענוד על עצמי את החגורה.
אני בחרתי לקחת אוטובוסים לעבודה.
אני בחרתי להתפשט בשירותים פעם בשעה ולתעד את יומי.
אני בחרתי לשבת על קצה מושבי כדי להקל על הלחץ למטה.
אני בחרתי להילחם עבורך.
אני בוחרת להלחם, כל יום.
אני פה על המדף, אבא.
אני בוחרת לחכות, שתסלח...
**רוצה לציין שהתלבטתי קשות איזה פועל צריך להגיע בהקשר של החגורה. אך "חגר" הרגיש לי פשוט מדי. החלטתי להתייחס לפריט כאל תכשיט, מקווה שתבינו אותי.
