חם לי באזניים. הנשימות כבדות. כותבת ממקום אימפולסיבי. אבל משום מה, העיניים נותרות יבשות.
אנחנו באמת מביטים בעולם מזוויות כל כך מנוגדות? בעוד אני אומרת לעצמי שאני נותנת הכל, אתה מרגיש שאני נותנת רק מה שנוח.
אולי אתה צודק. אבל כרגע הראש שלי מלא במחשבות עליה.
אני העדפתי חברים על פני זמן איתך ואתה באופן מוצהר נותן את הערב שלך, לה. לחדשה.
תן לי להסביר לך מה קורה בראש של ילדה קנאית ברגעים אלה...
אולי אם אעלה את זה על כתב בבלוג, יהיה לך מספיק נחת לקרוא אותי ולראות ולו לרגע אחד, את העולם מהזווית שלי.
עברו פחות משבועיים מאז שסיפרת לי על דוקטור אלה. ובשבועיים האלה עברתי מלחמה אבודה מראש בין יצר הסקרנות לידיעה המפוקחת כי עוד מידע על הבחורה רק יכביד על העול.
וכמובן שריחרחתי וכמובן ששאלתי, וחיטטתי ונברתי. ואתה, בשלך. אוחז בי בחזקה בכתפיים, לוכד את מבטי בשלך, מראה לי את העולם כפי שהוא. העוצמות שלנו בלתי נדלות. הגעגועים והרעב לעולם לא פוחתים. אני הילדה שלך, ואף אחת לא יכולה לגלם תפקידי במסע מקביל.
ואני מוחה דמעה, ועוד אחת. ואני יודעת שאני שלך. ואני בטוחה שתלחם עבורי. בדיוק ואפילו יותר מהמלחמה שלי עבורך.
אבל ברגעים האלה, ממש עכשיו. כשאני קופצת מולך, מנופפת בידיים בייאוש, ומתאכזבת כאשר אתה עסוק עם אותה ילדה אחרת...
הכל נשכח.
ואתה בן זונה שאתה לא נותן לי את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. ואתה מרושע על כך שאתה מעמיד אותי במקומי. ואתה מניאק על כך שאתה כועס עלי שוב ושוב על רכבת ההרים אליה אני מכניסה אותנו.
מי אתה חושב שאתה שכל כך אכפת לך ממני? ומהחיים שלי? והבריאות שלי? והאופי שלי, והנפש שלי?! מי שמך?! מי נתן לך רשות בכלל?!
אה, אני...
...מזל שיש לי את האפשרות לכתוב בבלוג כדי להזכיר לעצמי עד כמה אתה אוהב אותי.
לילה טוב. אבא.