״הגיע הזמן להתעורר.״
אתה עוקד את ידיי אחת עם השניה ומותח אל על.
אני בעירום. רועדת, מותשת, מסופקת ומאושרת מאירועי היום האחרון.
יום שלם עם אותו אדם שנכנס למוחי, שחדר לליבי, שסידר את חיי, שהציל את הנשמתי.
כמו בלרינה, מונפת לקצות אצבעותיה, ואוחזת בחזקה בחבל בניסיון להקל על הלחץ הכבד המופעל על פרקי כף היד.
״היום את לא תכאבי.״ אמרת לי כמה שעות קודם לכן.
אז מדוע אני במצב הזה?
אני נחרדת בעודך מסיר את חגורת העור. משחרר אותה מלולאות מכנסיך.
אין דבר כזה עור סינטטי אצלך. הכי אמיתי. הכי כואב.
אתה נעלם. אתה נאלם.
ללא אזהרה, ללא חימום, ללא רחמים.
ההצלפה הראשונה נוחתת מתחת לישבן, באחורי היריכיים. באזור העונש.
הורית לי לספור. אך אני בהלם. מבטי טס לכיוונך. זוכרת שבאותו הרגע עוד עלתה במוחי המחשבה שמא טעית וכיוונת לא נכון. או שאולי לא חישבת נכון את עוצמת המכה-- מאוחר מידי, לא ספרתי!
״לא ספרת, לא נחשב. הסתובבי בחזרה.״
״לא, לא! אחד, בן!״, אני ממהרת לתקן. אך מאוחר מידי.
אני מסתובבת חזרה, מפנה את גבי אליך. עיני פעורות. אני רועדת. אני מבולבלת. מחוסרת אוריאנטציה.
אני מישירה מבט ובוהה בהשתקפות שלי שבמראת הטואלט, בקצה השני של הסטודיו.
הילדה הזו נראית מבועתת. מבוהלת, מופתעת. ומי יכול להאשים אותה?
הבוגימן קיים. הוא תפס את המושכות. והיא לכודה איתו באותו חלל.
בלי התרעה. בלי אזהרה. וללא המלאך המגן.
כמה אירוני זה שמדובר באותו אדם?
ההצלפה השניה מגיעה. נוחתת כל כך רחוק מהישבן. אותו ישבן מתורגל ומחונך. הישבן שרגיל לכאב.
וחם לי, וקר לי.
...ואני צריכה לספור!
״שתיים, בן!״, אני סופרת במהרה ומסתובבת לכיוונך. ״חכה, חכה. רגע... לא היה חימום. אני לא יכולה לשרוד את זה. קשה לי מידי.״
באוזניך זה וודאי נשמע כמו תירוצים. אך אתה חייב להבין מה עובר בגופי בשעת כאב פיזי שאינו מתון.
אני מאבדת את זה. נעשה לי חם. נשימתי נעתקת ואני מרגישה חלשה.
הנטייה הטבעית שלי לנפח כל סיטואציה גורמת לי להאמין שזו הפעם בה אשבר, בה אתקלקל, בה אתעלף או אמעד. לא אשרוד.
ואתה תמיד שם, להחזיק אותי. להרים אותי. ואתה משקה אותי באנרגיה בצורת לחישות נכונות באוזני. כאלה שגם ללא התוכן ירגיעו רק ממנעד קולך הבטוח.
אבל, כעת אתה לא שם.
״חזרי לתנוחה. הסתובבי עכשיו.״, בוגימן דורש בנוקשות.
אני רועדת. אני לא מאמינה שזה קורה לי.
אני מפנה את גבי אליך והצלפה נוספת לא מאחרת לבוא.
״שלוש, בן.״, אני כבר בוכה. יכולה להשבע שאלה ההצלפות הכי כואבות שקיבלתי בחיי.
אבל זה לא הגיוני. אני שורדת כל כך הרבה כאב, אך הפעם, כל כך לא הייתי מוכנ--
ועוד אחת.
ואני סופרת. אבל לא נרגעת. כאב חד ביד ימין מוסיף על השריפה בעור ירכי. אני כמעט נתלית על החבלים. קשה לי להחזיק את עצמי.
אני כועסת עליך. אני כועסת על העונש הזה.
אני גאה! אני טובה! אני נכונה! אף אחד לא נוגע בי. אני לא מבזה אותנו. אני לא מבזה אותך. אני מעריכה אותך, אני אוהבת אותך. אני שלך. אני שלך אני שלך אני שלך!!!
אתה זועם על כך שמצאתי תחביב חדש ושכחתי לבצע משימות? על הסחות הדעת בחיים שלי? על כך שאני לא מסוגלת לנהל סדר עדיפויות כמו שצריך?!
מפתיע אותך שאני ילדה קטנה?! אני הילדה שלך! אני ילדה. מעולם לא הסתרתי את האינטרסנטיות והאופורטוניזם המכתיבים את סדר קבלת ההחלטות שלי.
לא מגיע לי העונש הזה. לא מגיע לי.
״תוריד אותי. תשחרר אותי.״, אני יורה אליך בין הצלפה להצלפה.
הכאב רק גובר. אין פה שום רצון מצידי להרגע ולספוג. אין פה שם רצון מצידך שזה יקרה.
בכל פעם שאני זזה, אתה מוסיף הצלפה נוספת. המספרים היחידים שאני יודעת הם, כמה הצלפות קיבלתי, וכמה נוספו. לא כמה עוד נשאר.
אני בוכה. והדמות במראה בוכה.
אני יכולה לדמיין אותה מחייכת. זה לא קשה. היא כמעט לא מפסיקה לחייך מאז שהכירה אותך.
אותה בחורה, לה הענקת את המתנה אליה רבים משוועים. הילדות.
ברור שיש גם הרבה בכי. ברור שיש כעס ועצב. ותסכול. וחרדה. אבל אלה רק מעצימים את גלי האושר המציפים את ליבה.
הרי, לא ניתן לכמת את הטוב ללא הפונקציה ההופכית.
״עוד שלוש. אל תזוזי.״
הד קולך נשמע בחלל הסטודיו. כמה אירוני זה שדווקא אותו מקום שהסיח את דעתי מאיתנו בשבועיים האחרונים. הוא מקום המקלט לעונש אותו אני חווה.
כעת אתה מדבר בשפה אותה אני מסוגלת להבין. מדהים כמה הידיעה מרגיעה אותי.
אני סופרת שניים אחרונים ומחזיקה עצמי חזק ויציב כאשר אתה מתריע בפעם האחרונה, ״ממליץ לך לא לזוז.״
וסיימת.
...או שלא.
אני עדיין עומדת. לא נתלית על החבלים. עומדת.
הסערה עודנה גועשת בתוכי.
בוגימן עדיין מחוץ לארון. ואני נרתעת.
אתה מחבק אותי. אבל זה מרגיש שונה. קר, מכני, קשוח.
אתה משחרר אותי מכבלי ומוריד אותי לברכי, מצמיד את ראשי לאותו מקום מוכר בקרבת מפשעתך אליו אני שואפת אוטומטית בעודי מחזיקה ברגלך בחזקה. כאילו אפול לתהום, אם ארפה.
אבל לא נוח לי. לא טוב לי. זה לא המקום שלי. זה לא אבא שלי.
איפה החום? איפה העדינות? בוגימן מכריח אותנו למנח של אבא ובת.
זה לא מסתדר.
אתה מרפה ולוקח את הpillory שרכשת. זהו מתקן ממתכת עם שלוש טבעות יצוקות. שתיים עבור הידיים, אחת גדולה יותר, עבור הצוואר.
אתה נועל אותי בשנית. אני עודני על ברכי. על רצפת הבטון הקרה. מבטי בורח משלך. אני מרוכזת בכל פינה בחדר מלבד אותו חלל אותו אתה ממלא.
אתה מורה לי לזחול על ברכי לכיוונך, ואני נעתרת. אני עושה את דרכי אליך ואתה מתחמק. עשרים סנטימטרים ממך, ואתה כבר לא שם.
אני מפנה את מבטי לכיוונך ואתה קורא לי בשנית. שוב, אני זוחלת לעברך ושוב אתה מתרחק.
מעניין אותי אם אתה נהנה מהמשחק הזה, כי הברכיים שלי סובלות.
אני שניה מלהפוך למתוסכלת, ואתה ברגע אחד מופיע לצידי. אתה אוחז בגב ראשי ומוריד אותי אל אותה רצפת בטון קשיחה. הישבן אוטומטית מטפס מעלה.
אני שומעת את צליל הרוכסן המוכר. אך ליבי נותר רגוע.
זה יהיה זיון לא לשם עונג של צעצוע אהוב. אלא לשם שימוש בחפץ השייך לך.
יש לי בחילה. אני מתרכזת שלא לפלוט את אותה ארוחה ביתית שאכלנו קודם לכן בבית חברי שזכו להכירך לראשונה.
איזה דיסוננס. ובמרחק של שעתיים.
מההרים לעמקים. מהעננים, אל ליבת כדור הארץ.
אלו עוצמות ממכרות. מרגשות. מפתחות. בונות והורסות.
לעזאזל איתי! אני מתענגת על החיים האלה.
שלא יגמר לעולם. רוצה לחיות אותך עד הסוף.
לא רוצה שזה ידעך, לא רוצה שזה יתמתן.
רוצה למות בזרועותך, עם חיוך מהול בדמעות על הפנים, בידיעה שחייתי, אבל באמת חייתי בכל שניה מהרגע בו הנחת עיניך על דמותי. מהרגע בו עשית את אותו צעד ראשון במסע שלנו ביחד. בדבר הקסום הזה שהוא אני ואתה.
...
אני נושמת. מחוייכת. עדיין קצת מפוחדת, אבל אני כאן.
אתה, לעומת זאת, עדיין נעדר.
מרגישה אותך, פרקת, אבל עצרת באמצע.
לא הגעת לקת׳רזיס.
לא הסרת את הזעם עד הסוף.
אתה מורה לי להתלבש. ואני מסתבכת עם הבגדים.
הגוף שלי שבור, ושורף, וצורח מכאבים.
זה מרגיש כאילו האוכל נעצר כמה סנטימטרים מתחת לגרוני.
אני שוקלת ללכת לשירותים לדחוף אצבע על מנת להתנקות, אך אתה עומד בפתח השירותים וזהו לא מראה שאני מעוניינת לחשוף אליך.
אתה מזמין לנו מונית ואנחנו מגיעים לדאנג׳ן.
אלוהים, כמה אתה קר.
הפעם הגיע תורך להסתכל לכל מקום בחלל המועדון מלבד אל תוך עיני.
ואני רוקדת. כמו שאתה אוהב. עם שריפה אכזרית בירכי וגוף שעבר הרבה.
אני מנסה להחזיר אותך, אני מנסה להרגיש אותך, ובעודי עומדת על קצה צוק הייאוש אתה לפתע חוטף אותי בזרועותיך העצומות. לוכד אותי בחזך. והנה, יחד עם הדי הסיום של סימפוניה דרמתית, נשמעים כמעט בקושי קולות יבבותי המעורפלים.
אני מתנקה ואתה מתנקה. ובניגוד לכל הסיכויים אנחנו עדיין ביחד.
חיים ונושמים וטועמים וסופגים אחד את השניה.
כי על עוצמות כאלה לא מוותרים.
״הגיע הזמן להתעורר.״