עומדת בפרופיל מול מראת הכניסה לבית. סוודר אדום צמוד מחבק פלג גוף עליון. שאיפה עמוקה והבטן נשאבת פנימה. חזה בחוץ, ישבן מורם לאחור.
נייר טואלט, צמר גפן, תחתונים או גרביים. כל מה שיכול למלא את חלל החזה הנעדר.
בת שש עשרה ועדיין נראית כמו בת עשר. כמו בן עשר.
לא יכולה שלא לתהות אם לילדות מעל גיל שש עשרה עדיין צומח החזה.
פולטת החוצה בכבדות את אותה מנת אוויר שכלאתי בתוכי.
יום יבוא ואהיה אישה. ואמרח לק על הציפורניים. ואלבש שמלות עם מחשוף. ובנים יחזרו אחרי.
במיוחד רן מהכיתה המקבילה. קפטן נבחרת הנוער בכדור יד של ראשון לציון.
אותו אחד שבשנה הבאה ייצא עם הבחורה הכי יפה בשכבה.
הוא אשר לעולם לא יביט בילדה הבינונית, השטוחה, הצנומה.
אותה ילדה החיה בעולם משלה. השקועה במשחקי תפקידים ברשת.
הילדה הזו אשר מעבירה זמנה וזמן בית ספר בכתיבת סיפורים ארוכים על דמויות שמעולם לא היו ולא יהיו קיימות. המתכננת אסטרטגיית קרבות בעולמות דימיוניים ומובילה מהלכים נגד צבא האורקים המאיים לרמוס את עיר הבירה של בני האנוש, בעוד בנות גילה כובשות כל חנות בקניון הזהב.
אבל, זה בסדר. אני רגועה. כי אני יודעת, אני בטוחה.
ככה העולם עובד. בסופו של דבר, מפסיקים להיות ילדים.
...נכון?
***
הבחנתי בכתם על הסוודר. לא גדול במיוחד, די קרוב לשוליים, תוהה אם להחליף או להסתכן בכך שישימו לב.
מעניין מתי הספקתי להכתים אותו, הוא נקנה רק בשבוע שעבר.
מצד שני, כל הבגדים זרוקים בערימה inside out אי שם מאחורי המיטה, אז הגיוני שכמה מהם תפסו גוונים שונים מהמקור.
היום התאפרתי. לא הרבה, קצת מייק אפ, קצת סומק. מעט לובלו ורוד שנותן גוון לשפתיים.
בעצם, אני מתחרטת על הגוון בשפתיים. הוא מדגיש עד כמה חסרות צורה הן.
מריחת יד אחת לאורך השפתיים מספיקה כדי להחזיר אותן לצבען המקורי.
אני נעמדת בפרופיל מול מראת הכניסה, מכניסה אוויר בשאיפה עמוקה. הישבן, בניסיון עז לבלוט אחורנית, נעצר באמצע הדרך. הגב התחתון שלי כמו קרש עץ. והישבן הפחוס הזה לא יכול לעשות את העבודה בעצמו.
החזה, עדיין נעדר. אולי כדאי לפרסם תמונה על גבי קרטון חלב.
בת עשרים וחמש ועדיין נראית כמו בת עשר. כמו בן עשר.
...רק כעת, בניגוד ללפני עשור, יש מישהו. אחד. הרואה את הגוף הצנום והלא חטוב הזה, בתור הגוף המושלם.
אדם אחד העומד דום אל מול החזה הלא מפותח הזה. המתענג על העיגולים הורודים הכהים של הפטמות המעטרות אותו.
אדם הבחר בי בין היתר בגלל אותו ישבן קטן, והקול הילדותי, ואותה אנרגטיות מתישה.
אדם המקבל את הראש הזה, שמעולם לא טרח לנטוש את העולם הקטן בו הוא חי. את הפנטזיות, את הדרמטיות, את ההתרגשות הבלתי נדלית מהדבר ולו הכי פעוט.
והוא חושק בי.
ועדיין, ישנה אחרת. אישה. מדמיינת אותה בראשי, כמו שמעולם דמיינתי את האחרות.
עם השמלה האדומה הצמודה ושסע נדיב לגובה הרגל.
חזה שופע, שיער מתוקתק. ניחוח רענן מוסווה תחת עננת בושם עשיר.
ציפורניים צבועות ללא דופי.
עקבים שלא היו מביישים ליצני קרקס על קביים.
והאודם הזה, האדום. מרוח בגאווה על שפתיים בשרניות ומושלמות.
והיא קרת רוח, כמוך.
והיא בטוחה בעצמה, כמוך.
והיא חכמה ומצליחה ורצינית. כמוך.
והיא מאלו שגברים בכל הגילים מריירים עליהן.
ואתה זכית בה. והיא זכתה בך.
באלפא.
וכעת לא משנה המבט שלך, לא משנה המגע שלך, הנהמות שלך לעברי, המילים שלך.
לעולם לא אפסיק לתהות, אם היית רוצה אותי אחרת.
חזקה, בוגרת...
אישה.
