אני בדרכי אליך. אי שם לפני כחצי שנה.
לא מקולרת. לא ראויה. מרחפת בתוך לימבו.
תוהו ובוהו סביבי. תחושת מחנק מכתרת אותי.
כמה אירוני זה שדווקא בתקופות בהן אני משוחררת, אני מרגישה הכי לכודה.
הוראת לי להגיע אליך ואני עם מטען בליבי - הידיעה שהיום מרחפת מעל ראשי הסכנה שתאמר לי שלום ותפנה גבך.
מסע הנקטע באיבו.
קיוויתי שכשאניח עיני על דמותך לראשונה ביום הזה, לא אזהה אותו. את אבא. עם העיניים הדואגות והקול המלטף.
אותו אדם, שלמרות היעדר קשר הדם בינינו, הפך לעוגן, למחנך, לשופט, למחוקק ולמבצע. הפך לגלגל ההצלה שלי.
האדם הצוחק איתי. הצוחק ממני. אדם הגאה בי. לא כי הוא חייב, אלא כי הוא באמת מוצא במה להתגאות.
והנה, בניגוד לתקוותי, אתה עומד מולי. לא השד, לא המפלצת, לא הדום.
אבא.
אנשים לא מבינים את זה, מבחינתם זו סטייה שלא תעלה על הדעת.
למה רק לגברים מותר לפנטז על אותה ילדונת, צרת מותן וחלקת עור בעוד המקום שלך כאב בחיי מעורר אצלם סלידה?
אני עומדת, מרותקת לרצפה עם משקולת אחד טון על הלב. ואתה מחבק אותי. אולי טעיתי? אולי לא יהיו השלכות למעשים שלי?
המח שלי לפעמים מנותק מהמציאות, אני חושבת בעוד אתה עומל על קשירה מורכבת המרתקת אותי, בטן אל מושב הכסא, כשכל ארבעת גפיי באוויר.
אני זוכרת את הדמעות. אני זוכרת את הפחד. הגוף והמוח שניהם מצטוותים נגדי, משוועים להנפת דגל לבן. להכנע, לוותר.
אתה דוחף לפי גאג שחור ומלביש על ראשי רתמת פנים. הרצועות המתהדקות על פני חותכות אל תוך עורי.
מפתיע שאתה בוחר לקחת ממני את יכולת הדיבור. אתה בדרך כלל נהנה מהורבליות חסרת הרסן שלי.
עוד משקולת ללב.
וו אנאלי ממתכת אז מוחדר אל תוך החור הצר ומחובר בחבל מתוח אל גב רתמת הפנים. אני מרגישה את החור האנאלי שלי נקרע ממקומו ובמקביל את עורפי בוער מלחץ.
מיד עם תום הקיבוע, אתה מתחיל להחדיר לתוכי חפצים אשר שורפים אותי מבפנים, ביניהם דילדו רחב מגומי, כל כך עמוק עד כי נדמה שפלש אל תוך הרחם.
אמנם, הפה הואבס בגאג מגומי, אך הוא אינו מצליח לאטום את הצווחות והבכי הבוקעים מפי.
ובעודי נאבקת להשאר שפויה, קולך מהדהד בחלל ראשי. זכרון המילים שנאמרו, יום קודם...
"את תגיעי אלי מחר. לא כי אני רוצה, כי אני צריך. לא אותך.
את החורים שלי.
אמלא ואשמיש וארחיב כל אחד ואחד מהם.
ולגבי גורלך, בחיי...
נראה."
מילאת אותי בחפצים דוממים, חסרי פעימה. חסרי נשימה. כאלה הפולשים לגופי ומזיינים אותי בברוטליות וללא כל רגש.
אני כלום עבורך ברגעים אלה.
חפץ. שעשוע.
לא ראויה ליחס מעבר.
לא ראויה אף לשימוש.
דמעות שקטות זלגו מעיני באותו הרגע, מלוות בבכי אילם.
כנראה שהבחנת בשינוי בטון כי תגובתך הגיעה כמעט מיד.
"למה לסבול, ילדה?", קול קר ומנותק רגשית, קול אכזר הדהד אז מנקודה מסויימת בחלל החדר. משטח מת לשדה הראייה הצר שלי.
אני שונאת את הקול הזה. אני מפחדת ממנו. אך ברגעים אלה, הוא כל שנותר לי.
"את יודעת שאחרי כל זה אני עלול לומר לך להתלבש, ולהסתלק.
את יודעת שייתכן מאד שזו הפעם האחרונה שאת רואה אותי... אז למה לסבול את כל זה? כל שאת צריכה לומר, הוא שאת לא מסוגלת יותר."
מוחי אז המשיך את מילותיו. "זה אנושי. זה לא הופך אותך לפחות חזקה. פשוט לא מתאימה. הסטנדרטים שהוא דורש הינם על גבול הבלתי אפשרי.
צאי לחופשי, השתגעי, התפרעי, תהני. בלי עוגן, בלי שלשלת, בלי קולר.
הלא אם לא את, הוא זה שיוותר עלייך."
דומיה.
עיני ננעצו בשלולית הריר הנאגרת מתחתי. מנסה להחזיק את המחשבות בראש, לאחוז בהן, לאחוז בכעס, לאחוז בייאוש. אך ללא הצלחה.
ובמקום השקט השורר במוחי, מאין, פורץ לו שיר זמר שלימים הפך מזוהה כשיר ילדים, אך בעצם מדבר על אהבה ועל אובדן.
והנה הוא מזדחל לו החוצה, דרך הגאג הבלתי מתפשר, זמזום חרישי, המלווה את שריקות הקרופ הנוחת על עכוזי.
שוב ושוב ושוב...
"You are my sunshine, my only sunshine..."
ושוב.
"You make me happy when skies are gray..."
ושוב.
"You'll never know dear, how much I love you..."
זהו.
"Please don't take my sunshine away..."
ההכרה חזרה ואיתה גם הדמעות, הפורצות החוצה ללא מעצורים.
מבין מסך הדמעות, אני מזהה את נעליך. אתה עומד מולי, מעלי, קרוב אלי, כל כך קרוב שאני שולחת את ראשי לכיוונך, משעינה מצחי כנגד רגליך.
ואתה נעתר לתחינתי. אני מרגישה אותך, נוטה לכיווני, מחבק אותי ללא ידיים, מרים אותי. מחייה אותי.
אט אט אתה משחרר אותי מכבלי. אני לא מסוגלת לזוז. משותקת.
גופי עייף ומוחי סוער מכדי להניע אותו לזוז.
אתה מסייע לי לקום ותומך בי שלא אפול, מערסל אותי כמעט מיד בידיך הרחבות, החזקות, מאמץ אותי לתוכך.
ואני בוכה, ואני כואבת, ואני תשושה, ואני שלך.