הייתי אמורה לפגוש אותך עכשיו.
הייתי באה עם הרכב, אותה המאזדה שעודדת אותי לקנות.
היית נכנס לתוכה ובוהה בי בחיוך מרוצה בעודי נאבקת בוויז ונזכרת לאחר שלוש דקות של בהייה במסך... שאני כלל לא יודעת לאן אתה מתכנן לקחת אותי.
היית אז לוקח את ההגה, מטאפורית.
חוששת, רועדת קלות. מנגבת את הלחות הבלתי נסבלת שהצטברה בכפות ידי, על שמלתי.
בחצי חיוך הייתי תוהה מה אתה רואה כשאתה מסתכל עלי. כשאתה מביט בי כך.
ועוד על הצד הפחות פוטוגני של הפנים שלי.
רמזור. אנחנו נעצרים לרגע.
אני מגניבה לך נשיקה נמהרת ועוד אחת. בין לבין יורה מבט ברמזור האדום המאיים להתחלף לו.
אני תמיד ככה. כבר כמעט שנה ובכל פעם שאני רואה אותך... הגוף מגיב כאילו זו הפעם הראשונה.
פתחת חלון. אתה מתלונן על ריח הסיגריות שברכב החדש שלי. תופעת לוואי משנים של עישון בתוך הרכב, תודה ליד קודמת.
הרוח בפני. וקר לי וחם לי ואני כל כך רטובה למטה.
מריצה בראש את צבע התחתונים שעלי, ונזכרת ברווחה שדאגתי להסירם.
במושב האחורי, שק של חבלים שציידתי הבוקר. מונח לו לצד אותו תיק שחור שאתה סוחב איתך. מעניין אם דחסת לשם חפצים נוספים מלבד למחשב הנישא שלך.
נשימה עמוקה, אנחנו נעצרים. במוחי מרצדת תמונה אחת.
אחת...
השעה 4 ואני פוקחת עיני.
מסך המחשב בעבודה בוהק מעבר למסך הדמעות.
"אני מעדיפה שנוותר על הפגישה של יום שני, כדי שנוכל להפגש בשבוע הבא, או בעוד שבועיים, לסשן אחד ארוך. ביחד. אצלך."
פלטתי מבלי לסנן. מבלי לחשוב.
"בסדר." נעתרת.
בסדר? מה בסדר?! לא לזה ציפיתי! לא לתגובה הזו.
היית אמור להלחם על הזמן שלנו ביחד. היית אמור להגיד שפגישה אחת לא באה על חשבון השניה.
אבל אתה ידעת שזו התשובה לה אני מצפה. אתה כעסת שברוב חוצפתי ניסיתי לדקור אותך מלמטה ובכך הוזלתי מהדקות שלנו ביחד.
ניסיתי לקבל יותר ממך, ובמקום...
הפסדתי את השבוע.
במקום להיאנס בכל חורי, במקום להאבק בצרחות המאיימות לפלוש מגרוני לנשיקות הקיין בעודי עקודה למכסה המנוע. מפושקת, חסרת אונים.
אני פה, במשרד... יכולה רק לדמיין מה היה קורה לו הייתי משכילה לא לזלזל בזמן שאתה מקדיש עבורי. עבורנו.
***
12 שעות קודם לכן. אני קמה בלב כבד, השעה 4 לפנות בוקר.
תל אביב סוף סוף חשוכה, במיוחד באתרי המוסכים ביניהם אני גרה.
כיסיתי את פלג גופי העליון במעיל בודד, לקחתי איתי טלפון ומפתח לרכב, ויצאתי מהדירה.
אני לא יודעת מה הביא אותי לכאן. 4 וחצי לפנות בוקר ואני במגרש חניה שומם.
את הכניסה מעטר שלט לבן גדול, עליו נמשך מכחול עם צבע שחור ויצר את הכיתוב "חניה 20 ש"ח".
תיארתי לעצמי שחניון שגובה כה מעט, כנראה לא ישקיע במצלמות בטיחות.
יצאתי מהרכב, מעיל ונעלי סירה. השענתי את הטלפון נגד קיר פח (כנראה של מוסך סמוך). המחשבה שכנראה המכשיר שלי יושב כעת בשלולית יבשה של שתן, לא הפריעה לי.
אני נחושה. ואני לא יודעת למה.
הטיימר פועל, אני מסירה מעלי את המעיל ומשתטחת על מכסה המנוע. עומדת על קצות האצבעות, טוסיק מורם, גופי העירום מתענג על החמימות של הפח המגן על המנוע ושאר חלקי הרכב.
ככה היית אמור לקבל אותי.
אך במקום בבשר ודם...
בשחור לבן.
סליחה, אבא.
