אני שונאת את ימי ראשון. זה הpartypooper של החיים.
עבדתי כל כך קשה בשבוע שעבר על מנת להגיע ליום חמישי המיוחל, רק כדי שיום ראשון החוצפן הזה יעיז לדחוק בימי שישי ושבת המסכנים שלא באמת הצליחו למצות את עצמם ו-הופ.
יום ראשון.
אני יצור מפונק. אבל זה מה שכל כך חמוד בי. עיניים בוהקות, גבות משוכות מעלה, שפה תחתונה בולטת החוצה, רועדת קלות... ושהכל נהיה בדברה. סליחה, מספיקה אפילו הכוונה של הראש לכיוון האובייקט המיוחל ושניה לאחר מכן הוא בחזקתי.
הכל שלי. הכל בשבילי.
גם כשאני נלחמת בעור שיני להשאיר אותך בחיים שלי, שנינו יודעים שאני עושה זאת עבורי.
וטוב לי.
בכל זמן פנוי שיש לך, אתה שלי. לעיתים משחק איתי, לעיתים מאלף אותי, מחנך אותי, מאכיל אותי, מטפח אותי. לעיתים השעות שלנו מהולות בעצב, לעיתים בתסכול, אך כמעט תמיד בתחושה הכי טובה שאי פעם הרגשתי... שאין כמוני עבורך. אתה צריך אותי, כמו שאני צריכה אותך.
רק אותך.
רק אותי.
ואז הרסת.
***
הכנסת יצור הביתה. יצור שאפילו לא דומה לחתול!
מה זה?!
הוא רץ לו בכל הבית, ולא יודע שצריך לעשות צרכים בארגז. אלוהים! הוא רק מרחרח את החול, אני בדיוק השתנתי שם!
וראה אותו מכשכש לו בזנב הזה שלו כאילו מסרקים אותו עם מסרק גן העדן ההוא שאתה משתמש עלי.
והוא מוציא יללות מוזרות, אף אחת מהן לא נשמעת כמו "מיאו". מה... איפה הוא למד לדבר?!
ולמה...
למה הוא עולה לי על הכורסא המתנדנדת?! אני הכרזתי dibs מההתחלה. ואני פה כבר מלא זמן.
למה הבאת אותו לפה? היה לנו טוב ביחד. היינו רק אני ואתה. לפחות, ככה זה הרגיש.
אם הוא נוגע לי בקערה אני עולה על השיש במטבח. נשבעת. ואתה יודע שאני לא מסתדרת טוב עם סט ספלי הקרמיקה שהנחת שם.
נראה לך שהם יראו טוב יותר מרוסקים על הרצפה?
אוף... מה הולך פה? למה זה קרה? למה זה מגיע לי? הייתי טובה, הייתי נאמנה, שיחקתי איתך כמעט בכל זמן שרצית. כן, לעיתים הייתי עסוקה מדי בלישון, או בפרוייקט החשוב שלקחתי על עצמי - לנסות לחפור מנהרה עד סין מתוך ספת העור שלך.
אבל באמת שהייתי מספיק משעשעת כדי שלא תצטרך אף אחד אחר מלבדי.
...נכון?
איזה ייאוש.
***
אני בדיכאון. אני לא אוכלת. אני לא שותה. אני מקווה שאמות ואז אתה תבכה! ובמקום לנחם אותי ולהעיף מפה את המטרד אתה נועל אותי איתו באותו החדר?!
תראו אותו מסתכל עלי. פתאום הוא לא משחק אותה מאושר וקופצני. פתאום זה נראה כמעט כאילו...
הוא פוחד ממני?
אבל אני לא מפחידה. אני בסך הכל חתול קטן. בוייתתי לפני שנה, אין בי שמץ של רחוב.
אז למה אתה מפחד? אני לא פה כדי לפגוע בך, להיפך. זה המקום שלי, זו הפינה שלי. אלו החיים שלי, מה אתה עושה פה? ועוד עם הפרצוף הזה, החושש. זה מוציא ממני חיוך לא רצוני. אני שונאת את זה.
אוף והעיניים האלה. האלה.
***
הכל בה כל כך שונה, אבל העיניים דומות. מוכרות. קצת עצובות, קצת מפוחדות אבל הכי הרבה... רעבות.
רעבות לך. לא רק למגע שלך. לא רק לטעם שלך. לא רק למילים שלך.
לשחרור שאתה מאפשר, לחוויות שאתה מעביר, לפנטזיות שאתה מגשים, לחיוכים שאתה מוליד.
מנסה לחשוב עם עצמי לרגע, בעודי מביטה עמוק אל תוך העיניים האלה.
האם הנוכחות שלה בחיים שלנו, באמת כל כך נוראה?
הרי, היא אוכלת אוכל אחר לחלוטין, היא דורשת כל מיני טיולים לא מובנים בעולם שבחוץ, היא כל הזמן לועסת עצמות, ו...אלוהים!!! היא לא מפסיקה להתרוצץ בכל הבית.
אבל ברגעים האלה שאתה הולך לעבודה, היא די משעשעת אותי. נחמד לי להסתכל עליה, יותר נחמד מלבהות אל מחוץ לחלון ולצעוק על יונים. והאמת... לא נורא כל כך להאזין ליללות שלה. אולי, אולי אם אצליח ללמוד את השפה שלה, אוכל גם לבכות לה חזרה. כשרע לי כשאתה לא פה. או כשרע לי כשאתה כועס עלי. או כשרע לי כשאין לי סיבה לכך שרע לי.
באופן כללי, כל טרוניה שעוברת בראשי, אוכל ליילל לכיוונה.
מניחה שאני יכולה לחיות עם זה.
