לא מזמן שמעתי סיפור על הורים שמגדלים ילד שאינו מחונן, כילד מחונן.
הילד לא טיפש, ממש לא. אבל במבחני הקבלה לכיתת המחוננים, לא השיג את התוצאה הרצויה על מנת להתקבל.
ההורים שמרו את התוצאה לעצמם ובדרכים עקלקלות שלחו את הילד ללמוד יחד עם אותם ילדים שכן הצליחו, בכיתת מחוננים. אותה כיתה אשר צלח בסיוע צמוד של אמא ואבא, ועם רוח קרירה של מוטיבציה בגבו.
כיום הוא משרת בתכנית תלפיות של צה״ל.
אני לא משליכה מהסיפור הבודד הזה לכלל המקרים.
אבל זה כן גורם לי לתהות, מה היה קורה אילו היה ניתן לגדול בסביבת ריק, מוגנים מהשפעות ודעות חיצוניות של הקרובים אלינו? לאן היינו מגיעים בעצמנו?
או מה היה קורה אילו היו משכנעים אותנו שאנחנו טובים יותר ממי שאנחנו באמת. האם היינו מוצלחים יותר? חכמים יותר? יפים יותר?
האם זה אומר שכולנו יכולים יותר, ואיפשהו באמצע הדרך הסביבה קיבעה אותנו על בינוניות?
ומה עם אותם אנשים, אלה עם הביקורת העצמית ההרסנית… עבורם בינוניות… הינה אסון?
האם גם אתם נרתעים מבינוניות?
האם גם אתם בוחרים רק את הקרבות המוטים לטובתכם? אלה המנוהלים במגרש הביתי שלכם. בהם תבריקו, לא פחות.
כי בכל קרב אחר, אין לכם סיכוי.
מילה אחת טובה, לא תאחה שנים של ביקורת עצמית קשה.
גם לא שתיים. גם לא מיליון.
אז מה כן?
***
״רדי על ארבע״
נשמתי נעתקת.
לא מפני שלא שמעתי את רצף המילים השגור הזה בוקע מפיך בעבר, אלא שאת הטון הזה אני מזהה, כמו שיר מלנכולי של ימי זיכרון. אתה מלא עד תום בכעס מבעבע, ואני כמעט מיד הופכת מאישה בטוחה לעכברונת פחדנית. נאבקת בגופי שיציב עצמו במנח אליו ציווית.
״הקשיתי את הגב״
אני נעתרת. כמעט מיד אני מרגישה את שולי הבד העדין של שמלתי מטפסים במעלה ירכי ונערמים במתני.
ישבן עירום, ללא תחתון. חלק, ללא סימנים. עבר זמן רב מאז העונש הפיזי האחרון.
לאחרונה, הכאב היה מנטאלי, הכאב היה נפשי. הלב פועם בחזקה בכל פעם שהיא חולפת לי בראש.
האהבה מעוורת והקנאה חונקת. והערגה נעשית תכופה יותר.
לא בגלל חסך. בגלל חוסר הבטחון במקום שלי. בגלל הצורך הכמעט אובססיבי לקבל אישרור למקומי בחייך.
בגלל שגם אחרי שנה, האדמה עדיין רועדת. רועדת עם קול נקישת העקב הגבוה של היפיפייה המתהלכת לצידנו, במסע נפרד. ואני מתרגשת, באמת שכן. אבל בזמנים האלה שיש לי יותר מדקה אחת פנויה, החששות ממלאות את הפנאי. חונקות אותי מבפנים. מערפלות את ראשי ומכהות את עיני…
האם היא תוכל לספק לך גם את המקום שלי?
צעקה בהולה פורצת מגרוני כמעט אוטומטית עם נחיתת המכה הראשונה על הישבן.
אתה לא עוצר לבדוק, אתה מנחית אותן, אחת אחת על ישבן ימין. מדויק, כדי שיכאב יותר.
אני לא יודעת מאיפה קיבלת את כפות הידיים האלה, אבל מהר מדי, אני מתמוטטת על הרצפה ומתחילה להאבק בך.
אתה מרדד אותי ומורה לי להשאר עם הפנים לרצפה בעודך ממשיך בטביעת כף ידך על לחי ימין.
אני מנסה לזחול ממך, ואתה תופס אותי ומרים אותי בהנפה מהירה נגד הספה עם הגב אליך ולוחץ על גבי מספיק על מנת שאהיה מחויבת לרכון קדימה בשנית ולחשוף את הישבן הבוער בחלקו. ובדיוק כשהכנתי עצמי להמשך מסכת החינוך בניצוח כף ידך, אתה לוקח צעד אחורה ממני.
אני מביטה בחטף מאחורי גבי ובזווית העין מאתרת אותך, מסיר חגורתך.
לעזאזל עם זה, אני בורחת. העכברה הפחדנית יוצאת במלוא תפארתה. אני מתחמקת ממך ובורחת אל מרכז חלל הסטודיו.
אתה אפילו לא צריך לרדוף אחרי.
״עצרי מיד, או שיהיו לכך השלכות קשות״
הקול שלך בולם אותי. אני נעמדת, רועדת, עם גבי אליך. ואתה מגיע אלי, מנחה אותי לכיוון קיר נגדו אני נשענת.
בלי מילה נוספת ממך, אני מושיטה ידי אל אחורי ומפשילה בשנית את שולי השמלה, מחזיקה את הבד באזור האגן ועוצמת עיני, מחכה.
״את באמת לא מבינה למה את חוטפת?״, קולך מעיר אותי משנתי.
״לא.״, אני מייבבת כתשובה. זה היה יום רגוע, בסופה של תקופה טעונה, אבל לא הייתה אזהרה, לא הייתה כותרת לעונש הזה, אני לא מצליחה להתמודד איתו.
אתה לא משתכנע.
״את באמת לא מבינה מה את עושה שכל כך מכעיס אותי?״, אתה שואל בקול רגוע, אך עם עיניים בוערות.
״אני מזלזלת.״, אני זורקת את הסיבה הראשונה שעולה לי לראש, wild card.
שאלתך הבאה סידרה את כל החלקים במקומם.
״במי?״
***
אם אי פעם תפגשו בי, תנו לי מחמאה. אני יכולה לספק לכם מראש תיאור של המשך הסצנה שלאחריה;
הפנים מאדימות, גלי חום תוקפים, הלב מאיץ דופק ואני מתכווצת אל תוך עצמי או מחפשת גב קרוב שאוכל להתחבא מאחוריו.
ובמיוחד, הכי קשה לקבל מחמאות בנוגע למראה. (אני יודעת, אני גנרית).
אילו היה זמן בו חשבתי שאני נראית טוב, זה ללא ספק היה באזור גיל 4-5. כשאמרו לי שאני ילדה יפה, האמנתי.
אני לא יודעת אם האנשים בחיינו קלטו אי פעם עד כמה המילים שלהם נחקקות עמוק בתוך האישיות שלנו.
הערה של אמא לגבי הירכיים שלה, לגבי הבטן, לגבי הזרועות.
הפיקסציה שהייתה אצל בנות גילי לגבי קצב צמיחת החזה.
הרווח הנחשק בין הרגליים.
ושלא נדבר על יחסי האהבה-שנאה עם המשקל.
אותו משקל ארור, שכל מי שעולה עליו, יורדת בבכי.
וכמובן, האף של אבא! (לא תמיד יש צורך להזכיר את הדימיון החיצוני בין הצאצא להוריו)
אט-אט דמות הילדה הזכה והיפה הפכה לטינאייג׳רית מחוטטת המסתירה את גופה בבגדים רחבים שהיו יכולים לשמש כבסיס למאהל.
ולאחר שהשבר נעשה, אין דרך לאחות אותו.
***
״במי את מזלזלת?״, חידדת שאלתך.
הבכי הגיע ואיתו גם התשובה, ״בי״.
״פרטי״, אתה דורש ברוך.
״אני מזלזלת בי. אני מוזילה מהרכוש שלך, אני מוזילה מהבחירה שלך. אני מוזילה מהמסע שלנו יחד ומהעוצמות שחווינו ועדיין חווים כשאני מעלה במוחי את המחשבה שאתה תעיף אותי רק כי אני חושבת שמצאת מישהי שנראית טוב ממני.״
אתה מרים את החגורה המקופלת, ומנחית אותה על ישבני.
אני שעונה על הקיר ונושמת את הכאב החוצה, מהאף. עיניים יציבות אליך.
אתה קורא אותי, כמו ספר פתוח…
ומנחית, מכה ועוד מכה. והמבט שלך בשלי.
מעניין איך נראיתי באותם הרגעים.
אני נאבקת להחזיק את בד השמלה מעל הישבן ביד אחת וביד השנייה אני אוחזת חזק בקיר שמולי.
זה הופך לקרב ביני לבין החגורה.
בקצב אחיד המכות נופלות, ואני מנגד, מקשיחה את הישבן.
עם נפילת האסימון לגבי מהות העונש, קיבלתי את נשימתי חזרה. וכמו כל שיעור הראוי ללמידה, אני מקבלת את העונש הזה, על כל גווניו בגאווה. אני גומעת ובולעת ומכילה בתוכי… אולי יום יבוא ומשהו בדעתי על עצמי ישתנה. כי ללא ספק ברגע זה ממש, אני מרגישה על גג העולם. כי יש מישהו שטורח להזכיר לי, דברים שידעתי בגיל חמש, ומאז שכחתי.
וכמו סימפוניה הנקטעת באיבה ומותירה זמזום רעב באזניים…
נקישה קלה בדלת היא אשר מביאה את העונש לסיום לא מספק.
אך שנינו יודעים, שזה לא הסוף.
