חם לך בלילה. חם, ואני כמו תנור. אני מכורבלת מתחת לפוך, גפיי כאילו אסופים לכדי כדור אנושי קטן.
בחוץ, מזג אויר אפרורי וצונן המאפיין את בקרי מאי בעיר האורות. במקום המפלט שלנו.
פריז.
השעון צלצל לפני כמה דקות, אך העפעפיים שלי ממאנות לאבד אחיזתן אחת בשניה.
אני שומעת אותך, את הבל פיך, את נשמת אפך. וזה מרגיע אותי.
באופן לא רשמי, אני סוף סוף יכולה להכריז, שלרגעים אלה, אתה שלי.
אבא שלי.
אני נעשית חסרת מנוחה, ובסיוע של גב כף ידי, משפשפת את עייפות הלילה מעיני.
ההתרגשות גוברת ברגע שהעיניים נפקחות ומבטי מתפקס על הריהוט האדום הזול של החדר שלי ושלך.
כמה מתאים, שתקח את הזנזונת הנוטפת שלך למקום שנראה כמו משכן מאהבים.
אה, סליחה. בעצם, בחירת החדר, שלי הייתה.
אני סורקת את החדר סביבי. בלאגן קל של משחק ושימוש, מאלה שאינם מקצרים את הרוח, אלא יוצרים תחושה של חיים, עוטף את חלל החדר.
נעליים שוכבות על צידן, ולידיהן גרביים לחות ומוחתמות בשחורים. בגדים זרוקים ברשלנות, נערמים על משענת כסא העץ שבסמוך לשולחן העבודה... בקבוקי קולה ובירה פתוחים, שתויים למחצה...
בחיוך חטוף אני מפנה מבטי אל רצפת העץ לצד המיטה. זו שרק אתמול בערב עוטרה בשלוליות של ריר ושל בכי.
והריח.
זה כמעט כמו לישון בתוך ערוותי.
זונה נוטפת, כבר אמרתי?
בנחירה עדינה, הזכרת לי שגם אתה בחדר. משעשע לראות שגם כשאתה ישן, אתה דורש את תשומת ליבי.
החיוך מתרחב כשהיא יוצאת ממני. בעיניים בוהקות וחיוך רווי שיניים קטנות ולבנות, אני תוקפת.
"אבוש, דיסני! היום דיסני! קום קום קום!"
***
אז קצת חטפתי על היותי שעון מעורר ללא אפשרות לביטול פיצ'ר הנודניק, אבל זה לא משנה עכשיו. בשמלת בורדו ונעליים לבנות, אני מדלגת את דרכי אל עבר הטירה אשר מככבת ברוב פתיחי הסרטים שיצא לי לראות (מתי דיסני הספיקו לקנות את כולם?!).
אני נאבקת בין הרצון העז לחבק את זרועך האימתנית בשתי ידי, לבין הצורך לדלג, להסתובב, לרוץ ולקפוץ אל עבר כל אחד ואחת מהביתנים, התפאורה, המתקנים והדמויות הצבעוניות הממלאות את הפארק הקסום.
אני חושבת שהדבר שאני הכי זוכרת מאותו יום, הוא החיוך שלך.
יום שלם בו בן לא בן, הוא אבא. אבא שלי.
הוא לא דואג, הוא לא מוטרד, אין לו עבודה או משפחה או צרות אחרות מלבדי.
צרות בדמות תורי ענק הנשרכים לאורכן של 40 דקות למתקן. ויצור קטן עם שיער כחול ואינסוף אנרגיה לשרוף.
ואתה איתי, בכולם. (טוב, בשמונת המתקנים שהאפליקציה סיננה כהכי מסעירים - הרי מי יעמוד 40 דקות לברבורים על מסילה?!)
***
"במתקן הזה, את חייבת להרים ידיים."
הכרזת בעודנו מזדחלים לאורך התור לספינת הפיראטים.
עם אף מקומץ ומבט סקפטי בעיניים השבתי לך במהרה, "לא! אני אפול! אני אחליק למטה."
"מה?! את לא תפלי. זה כל הכיף במתקן הזה! - תראי איך כולם מרימים ידיים!", הילד שבך לא מרפה מהפחדנית שבי.
מבטי הנואש חוזר אליך לאחר שסרקתי את הסבב הנוכחי מבלי למצוא ולו אדם אחד שהעז להסיר ידיו ממעקה הבטיחות.
"את תעלי למתקן. את תרימי ידיים. ואת תודי לי אחר כך.", סיננת מבין שיניך. אה, הנה הזאב. חשבתי שכבר לא תתעורר.
"ואם לא?", החלטתי לבחון אותך.
"כל "ירידה" שתפספסי, הינה שעה נוספת בה תשני על הרצפה הלילה. אני לא ישן עם רכיכות באותה המיטה, זו תחושה לא נעימה.", אמרת בצחוק הכי רציני שאי פעם שמעתי.
אולי אתה כלל לא צוחק.
ככל שאנחנו מתקרבים לתחילת התור, הלב מאיץ פעימה. ולמה בעצם? כי הסצנה שעוברת בראשי, בה אותו מעקה המצמיד את גופי למושב, מאבד מאחיזתו ואני עפה מהמתקן אל מותי.
אבל מה באמת הסיכוי שזה יקרה?
למה אני לא מסוגלת לחשוב בהיגיון?
למה הפחד מהלא נודע משתק אותי?
ולמה אני נכנעת...תמיד?
במצב של אי וודאות, מיד מתחיל לקט של סרטים בראשי. לקט שלא משנה איזה שלט אוניברסלי אקנה, לא אצליח לכבות. (אל תדאגו, גם את הכבל מהחשמל ניסיתי להוציא).
אילו הייתה תרופה גנרית לכל המצבים הללו, הייתי אדם קליל ומאושר.
כנראה שאסתפק בלהיות אדם כבד ומאושר.
אבל בפעם הזו, לא ארים ידיים.
...בכך שארים ידיים.
ואכן, הסרטים בראש גרועים במאות מונים מהמציאות שחוויתי.
כי בפועל, נהניתי. בדיוק כמו שאמרת.
נהניתי איתך, כמו שילדה נהנית עם אבא שלה, באותו יום כיף שהוא הינדס בדיוק עבורם.
יום חופש על יום בית ספר.
יום שאזכור לשארית חיי.
בתקופה שאזכור לשארית חיי.
בתקווה... שלא תסתיים עד אז.
