זוכרת, אי שם לפני כחמש עשרה שנים, בבית הישן של ההורים (לפני השיפוץ, לפני הגירושים...), הייתה לנו אמבטיה.
לא אמבטיה מפוארת, לא איזה מותג מסויים, פשוט אמבטיה.
ובעוד כל ישראל מתייבשת, אני משוועת לקפוץ ראש אל תוך אמבטיית קצף מהולה בקורטוב מים.
הייתי יכולה להעביר שם שעות ארוכות, שוקעת כך שרק האף והעיניים נותרים יבשים.
אבל ישראל מתייבשת, ואמא צועקת מעברה השני של הדלת. אוף.
היום יש לי אמבטיה משלי.
אותה אמבטיה בדיוק, רק ללא ההורים היושבים לי על הראש.
ועדיין, עבורי אמבט מלא מסמל יום חג. treat שאני מעניקה לעצמי, בין אם כפרס או כנחמה.
***
אני מביטה בזרם המים הפורץ מפי הברז. בכוונה כיוונתי את החום על גבוה מהרגיל. הגוף שלי כואב, עטור בסימני מלקות חגורה טריים, כאלה שעוד לא הכחילו.
הגב, הישבן, הרגליים...
החורים פעורים משימוש, השפתיים נפוחות משפשוף מתמשך לאורך איברך.
והראש מוצף במחשבות. בלי שום סדר והיגיון ביניהן.
עם חיוך מותש אני סוגרת את ברז המים ומביטה במלאכתי.
אמבטיה מלאה כמעט לגמרי במים חמים ובשכבה עבה של קצף לבן ומנצנץ.
אני נעזרת בקיר הקרמיקה לאיזון בעודי טובלת רגל שמאל בעומקה של האמבטיה המלאה.
אני מתענגת על תחושת העקצוץ המתגבר הנוצר ממגע המים החמים כנגד עורי החשוף.
אני לא מזכה עצמי באפשרות להתרגל לפני שאני נכנסת כולי אל תוך המים.
שוקעת, כמו אז, בילדות... כסנטימר אחד מתחת לאף.
המים ממלאים אותי, מנקים אותי מבפנים. מציפים את המחשבות החוצה, תמונות מנטאליות שלך, שלי.
ובכי, בכי שלא נדם, עד שהגיע החיוך.
***
"השאירי את בגדייך עלייך ורדי על ארבע".
הפקודה הזו הותירה אותי משתוממת... אך לפני שהספקתי לעקל את האופן בו ניתנה, גופי ציית.
ראש מודבק לרצפה, ישבן באוויר. תנוחת מוצא.
סולייה של נעל הונחה כנגד לחיי, בלחץ כבד המכריח את צד פני עוד יותר אל תוך אותה רצפה קשה וקשוחה.
"היום זה רק אני ואת. אין פה אבא, אבוש, דאדי. יש פה בן. רק בן."
הדגדגן שלי התנפח פי שניים כמעט במידיית.
צמד המילים "רוצה כאב" כאילו נדלקו בנורות ניאון בתוך ראשי.
שתי מילים ששלחתי על פני המים אתמול, ללא תקווה שיזכו להתייחסות.
אך עם ההתלהבות, הגיע גם הפחד. מעולם לא הצלחתי להתגבר על הפחד מהשד שלך.
אותם פנים, אותו קול, אבל מבט אחר.
חסר רחמים, בלתי חדיר לבכי ולתחינה, קשוח... ורע.
איבדתי את הקול כמעט במיידי. עם פנים הלכודות בין הפטיש לסדן (בין הסוליה לרצפה), אין כל כך מקום להתלונן, להתריס, או אפילו להתחנן לרחמים. נדמתי.
מושפלת, עליתי לרגליים בציווי שלך. הפשטת אותי.
איזה מצחיק זה, ששבוע קודם, אמרת לי שהפגישה של יום שני תהיה רק אני ואתה. לוסי ואבא. חיבוקים, וליטופים והרבה סקס.
אז התלבשתי בהתאם. ילדה של אבא. עם גופייה עטורת פרחים צבעוניים ואוברול ג'ינס קצר.
כמה אירוני שדווקא היום, תרצה אותי, לא כילדה... אלא כחור.
וחור לא לובש בגדים.
את התלבושת היפה שהרכבתי לעצמי באותו בוקר, החלפת בסט של חבלי יוטה סגולים. קשרת קשירה יפה ופונקציונלית המרתקת את זרועותי לחזה, ומשם אל סורג מסגרת המיטה.
אני על הברכיים, ככה ציווית. ישבן מורם אל על, והחגורה הזו שלך שאני כל כך שונאת, נמצאת מקופלת בידך הימנית.
"כמה זמן עבר מאז שבאמת חטפת ממני?", עצרת לצידי ושאלת.
אני חושבת כמה שניות ומוסרת לך את התשובה, "הפעם האחרונה הייתה עם אלה."
"באיזה תאריך זה היה?", אתה לא מוותר.
אני מפשפשת בזכרוני. זה היה בערב היום האחרון שלנו בפריז, התאריך ברור לי.
"בעשרים וארבעה במאי.", אני עונה.
"ארבעים וחמש.", אתה מסכם.
אני בולעת גוש קשה שנוצר לי בגרון, הוא ממאן לרדת, הבן זונה.
ארבעים וחמש מלקות כנגד ארבעים וחמישה ימים של חוסר פורקן.
"זוזי והספירה תתאפס.", אתה מוסיף ואני נחרדת. אך עמוק בתוכי, לא מאמינה למילותיך.
וזה מתחיל. הראשונה, השנייה... ובשלישית אני צווחת. אולי מכאב, אולי מפחד. אולי דרמה.
בן קורא לזה שחרור כאב באמצעות קול. אני קוראת לזה חרשות חלקית כמעט וודאית.
את הקולות הבועקים מגרוני אתה מחבק. את הבכי, את הצרחות, את התחנונים.
בדרך כלל.
אתה עוצר אחרי שלוש המלקות ונעלם. כשאתה חוזר, אתה דוחף גוש של בד מגולגל, אל תוך פי. הוא כמעט גדול מדי ומאיים להפעיל את רפלקס ההקאה, אך אני מתמודדת.
אני מקבלת בחיבוק (שיניים) את פיסת הבד ונושכת אותה חזק כדי להחזיק פנימה את צרחות הכאב בעודך ממשיך עם ההצלפות.
"שום סקס לא יהיה פה היום.", אמרת. אני אפילו לא זוכרת באיזה שלב.
כנראה כתגובה לתהייה האילמת שלי לגבי השינוי הפתאומי אשר חל בסדר היום.
נחיתה של החגורה, ועוד אחת. אתה מגיע לחצי ומשנה את האופן בו אתה אוחז בחגורה.
עד כה, החגורה נאחזה מקופלת לחצי בידיך, כעת היא נאחזת רק בקצה אחד, כאשר כל אורכה מאיים להכות בעורי החשוף.
הגענו למלקות הכואבות באמת.
אני מכינה עצמי, אך לא טוב מספיק. לא מספיק כדי להגיע לארבעים וחמש.
הגענו לעשרים ושבע ואני כבר לא מצליחה לעצור את עצמי, אני פולטת החוצה את פיסת הבד ופוצחת בצרור צווחות.
אתה מתעצבן עלי, אני יודעת. אני לא מצליחה לעצור את עצמי. ובכלל, איזו זכות יש לך להתעצבן?
כואב לי!
אתה חוזר עם חבל נוסף. את פיסת הבד אתה דוחף בשנית אל תוך חלל פי ואת החבל כורך סביב פני, כך שיחזיק את הבד בתוך הפה. כעת, הוא לכוד בפנים. אם זה לא מספיק, את החבל מתחת אל קרסול ימין, ולאחר מכן אל קרסול שמאל... המנח החדש מכריח אותי לתנוחת punishment מאולתרת וחושפת את ערוותי לחגורה המאיימת.
נלחצתי. לא שלטתי על עצמי. התחלתי להיאבק בחבלים בחוסר אונים. שכחתי את האזהרה שנתת. שכחתי עד שהיה מאוחר מדי...
"חזרנו לאפס."
נשימתי נעתקה, הבכי פרץ החוצה. פיסת הבד הלכודה בתוך חלל פי גלשה לה לכיוון הגרון, הרגשתי חנוקה בעודי משתעלת.
אתה מורה לי להרגע וזה מכעיס אותי.
מכעיס אותי שאתה מסוגל להתנהג אלי ככה.
מכעיס אותי שאבא שלי לא פה לעזור לי, לנחם אותי. ובמקומו שד העוטה את פניו, מכאיב לי, גוער בי. מוכיח אותי.
ועם הכעס הגיעה גם הנחישות.
את ארבעים וחמש המלקות הבאות ספגתי כמעט ללא הגה.
אך הבכי לא נדם. קשה לעצור בכי של הבנה. אתה לא אוהב אותי, לעולם לא תאהב.
באותה מידה בה אני לעולם לא אפסיק לאהוב את אותה דמות אב שאימצתי לתוך חיי.
וכתוצאה, לעולם אכאב כשהשד יצא החוצה. הבלבול בין העולמות, בין הדמות שהכי מפחידה אותי בעולם לבין הדמות שהכי מרגיעה אותי בעולם, לא יתבהר כל עוד אנחנו פה. רוקדים על שתי חתונות. חתונות המתרחשות בקצוות מנוגדים של היקום.
ללא הזדמנות למנוחה, שחררת את גופי והתרת לי כוס יין אדום, אליו עשיתי את דרכי בזחילה.
כשחזרתי אליך, הורית לי להפשיל מכנסיך ולהוריד נעליך. בשקט רועש נעתרתי לדרישותך ופניתי לקחת את איברך בפי.
"לא. רק ללקק.", חדלת אותי, בקול חד ונוקשה.
אז ליקקתי. והתפלשתי והתלכלכתי, בדיוק כמו שאתה אוהב. כמו שאני אוהבת. והדגדגן מעורר וצווח לתשומת לב.
דחפתי את פני עמוק בין רגליך. אשכים, חור תחת ומה שביניהם, לא נותר מילימטר ללא טיפול לשון.
השכבת אותי על המיטה, והנחת אחוריך על פני. אלוהים, כמה זה מדליק אותי. ההשפלה הכבדה על ידי אותו אדם שמעברה השני של המראה, מרים אותי, מאמץ אותי, דוחף אותי לגדולות... הדיסוננס מטריף אותי.
אתה קולט את ההתחממות בגזרה שלי וממהר לאסוף עצמך ממני.
אתה חוזר עם סט נוסף של חבלים. הפעם הכחולים היפים, אלה שמחמיאים לצבעי גופי, ועוקד אותי בשנית.
זה נותן לי זמן לחשוב. הרגעים האלה בהם אתה קושר אותי. העיניים שלי עליך והראש עובד בתפוקה של 100 אחוז.
זוכרת את אותה הפעם שהגעתי אליך לעבודה ולקחת אותי לאכול במסעדה הודית.
זוכרת שאז, אחרי כמה ביקורות על הירוק בשיער שלי, שאלת אותי שאלה שזכתה ממני לגיחוך אילם באותו הרגע.
"מה יקרה אם תתאהבי בי?"
אולי ידעת מראש, אולי לא. אבל השאלה הזו נותרה בראשי מאז. מקננת בליבי. לא עוזבת אותי.
האם אני מאוהבת? אחרת, איך אפשר להרגיש כל כך הרבה כלפי אדם אחד?
כל כך הרבה הערכה, ודאגה, סלידה, כאב, תשוקה, הערצה?
ומה התשובה לשאלה, אבא? מה התשובה לשאלה ששאלת אותי?
כי בזמן שאלת השאלה, התשובה האוטומית הייתה "זה לא יקרה".
כל כך הרבה יהירות לעומת אפס מודעות.
מה יקרה אם אתאהב?...
צילמת אותי. לבושה בחבלים שלך. טובעת בדמעות של עצמי.
הרגשתי כל כך מכוערת, מטונפת, כאובה. כנראה ראית משהו אחר.
משהו שניתן לראות רק דרך העיניים שלך.
אולי יופי...?
אמרת שלא יהיה סקס.
צדקת.
היה שימוש. בשלושת החורים.
יריקה בודדה על החור האנאלי הפרידה בינך לבין כניסה חדה אל תוך אותו שריר מכווץ. נקרעתי. ואתה צוחק.
הצחוק הזה, המעיד על חזרה לשגרה, נתן בי כוח לאפשר לך להיכנס בשנית.
אבל גם אם אתה חוזר לעצמך, לא אומר שהפסקת להיות אותו בן זונה בו התאהבתי.
אתה נכנס, ויוצא עד הסוף. בכל פעם קורע אותי שוב, עד שהשריר מתרגל.
ולאחר שהרחבת את החור האנאלי, לא הסתפקת.
שיוועתי לעוד, שיוועתי להשפלה. וקראת אותי. וקרעת אותי.
אחזת בחזקה בקרקפת ראשי וגררת אותי אל עבר חדר השירותים.
את ראשי דחפת עמוק אל תוך האסלה, הישבן מעלה שוב.
היד הבלתי מתפשרת שלך מורידה אותי עוד למטה, באופן המאפשר לי לבחון מקרוב את טיב ניקיון השירותים.
חושבת לתת ביקורת חיובית לבעלי המקום, אבל אולי זה לא יהיה המעשה החכם ביותר.
אתה מוריד עלי את המים, פעם ועוד פעם. עד כדי כך שכשאתה מורה לי להוציא את הראש מתוך האסלה, אני נראית כמו טרול עם שיער עומד.
מסתבר שמראה טרולי לא מרתיע אותך, אני חושבת לעצמי כשאתה מזיין את גרוני. ואני מנגד, מנסה לחלוב אותך.
אפוסת כוחות, אני נגררת למקלחת. אתה מפעיל את הזרם, והמים רותחים. אני נעמדת מתחת לדוש, ואתה לצידי.
***
"תודה.", פלטתי בקול חלש בעודנו מתארגנים לעזיבה.
"תודה על מה? תודה לך, אני הייתי צריך את זה. סוף סוף יש לי קצת שקט בראש. נתת לי שקט.", ענית בחיוך ובתמיהה.
נזכרתי אז בצמד המילים ששלחתי לך יום קודם. "אבל ביקשתי ממך כאב.", הוספתי.
כשראיתי את הפליאה הגוברת בעיניך שלפתי את הנייד, גללתי מעט אחורנית את השיחות שלנו ונעצרתי כשעיני איתרו את מבוקשן.
הפניתי אליך את המסך בחיוך מנצח לאור התדהמה בעיניך.
"אז, תודה..."
***
יש פצעים שלא יגלידו ללא חיטוי.
התחושה השורפת שבלהניח חומר מחטא על פצע פתוח, או בלטבול כף רגל בתוך אמבט בוער, או בשחרור המנטאלי שניתן לקבל על ידי פורקן שרק עוצמות מרקיעות מסוגלות לתת...
מרגיעה כל כאב, מנקה כל פצע, משקיטה כל ראש.
