היום יום חמישי. כולנו מכירים את ההמנון. כולנו מחכים לו, כולנו מזמזמים אותו כשהמועד המיוחל מגיע.
לכל אחד מאיתנו יש את טקס יום החמישי שלו.
האחד, לוקח את היום באיזי, מתפלח שעה מוקדם מהעבודה ויוצא להנות משארית השבוע כאדם חופשי.
השני, לא ינוח עד ששולחנו (הגשמי והוירטואלי) לא יהיה ריק ממשימות.
ואני.... אני מנסה לשרוד את השעות האחרונות לפני העוצר.
***
אני קמה בשישי בלעדיך. בראשי ישנו שקט מרגיז. כמו השקט שלאחר הופעה, מלווה במילים בודדות משיר המתנגן בראש בלופ חסר משמעות, ובזמזום רקע מטריד הגולש יחד איתנו אל תוך חלום.
שישי המיוחל. ואני מוצאת עצמי נקלעת למרכזו של אוקסימורון בעודי מתמלאת בריק.
אותו חלל השואב את כל מה שמסביבו ומותיר אותי גוועת.
הרגלת אותי לעשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הרגלת אותי לשאלות נוקבות. לחוסר פרטיות. לעניין בלתי נדלה ולו באנקדוטה הקטנה ביותר שחוויתי.
הרגלת אותי לדרישות דרקוניות. הרגלת אותי לחשוב.. שלעולם לא אעמוד בסטנדרטים הלא הגיוניים שלך.
אבל לעולם לא אפסיק לנסות.
ופתאום. שינית גישה. שיחררת.
ומוחמד וההר נפגשו בדרך ההפוכה.
הריבים פסקו להם. השקט ממלא אותך.
אתה מצפה ממני לפחות. להרבה פחות.
אז מה אני אמורה לעשות עם כל העודפים שיש לי לתת?
שישי שבת אצלי הפכו לעולם אחר. בו אבא בחו"ל. באי בודד במרכז הים. באזור ללא כבלי רשת, ללא טלפון זמין. מנותק.
אתה נעדר, ואני בודדה.
אני יודעת שיגיע היום הראשון לשבוע, בו תחזור. תשאל לשלומי ותזרוק חצי עניין על מעללי בסופ"ש. אותם העיסוקים אשר גרמו לכך ששוב ושוב אשכח ואוזיל מזמנך והובילו אותך לקרוע מאיתנו יומיים בשבוע.
יומיים. כל שבוע.
אלו 104 ימים פחות מבשנה הקודמת. 104 שאיבדתי. שאיבדנו.
והמחשבות עולות. שצף שלא ניתן לסכר.
קיא של תהיות לגבי מהות הקרע.
ואתה מצידך מרגיע. פעם בליטוף, פעם בסטירה.
מביט לי עמוק אל תוך העיניים ומבטיח לי שזה טוב. טוב עבורך. טוב עבורנו.
הדבר היחיד ה"טוב" שאני מסכימה להודות בו... להודות עליו...
הוא שפתאום, לראשונה בחיים, אני מוצאת עצמי משוועת לבוקר יום ראשון.
מאחלת לך סופ"ש שקט (מדי), אבוש.