"מאיפה הסימן הזה?", שאלת.
נשימתי נעתקה. לא רציתי שתבחין בו כך.
סימנים על גופי אינם שכיחים. אני מעוטרת באופן קבוע מריקוד על עמוד, מסשנים של שיבארי... וכמובן, מסומנת על ידך.
שלא אשכח. אותך, או את הלקח שלמדתי.
זה נשמע כמו קיטצ' לקוראים מבחוץ. אבל אין דבר בעולם שאתה שונא יותר מאשר שמישהו אחר נוגע ברכוש שלך.
הגוף הזה, הצנום, הבוסר, הוא שלך.
ומשימתי העיקרית הינה לשמור ולטפח אותו, עבורך.
משימה בה אני נכשלת בכל פעם מחדש.
אך בפעמים כאלה, בהם אני מופיעה עם חצי רגל מושחרת, אז שנינו יודעים שבאמת פישלתי.
אך האמן או לא, הסיבה שבגינה לא סיפרתי לך על הסימן, אינה מקורה בחשש. אלא בתום הגובל בטפשות.
אף אחד לא נגע בי. לא באופן אותו אינך מאפשר.
טוב... אולי... אולי בעצם...
כחלק מסדנאות השיבארי למתחילים שהעברנו, הצטוותתי לחברה טובה, בחורה שאינה קושרת, אך בחרה להתנסות בפעם הראשונה.
והקורבן, היא אני.
במהלך סשן עם חבל אחד, בו משלבים כאב עם תחושת חוסר האונים ההולכת והגוברת, צחקנו, למדנו...
שיחקנו.
שיחקנו קצת מעבר לגבולות המותר בעודה עוקדת בחזקה את קרסולי, באופן בו קשרים גסים מתהדקים להם על עצם השוק ויחד עם הכאב מגבילים את זרימת הדם אל האזור הפגוע.
זה חייב להיות ההסבר היחיד.
אבל הוא יבין את זה.
מה כל כך נורא בלתת לחברה לקשור אותי?
***
את הלילה שלאחר הגילוי הצלחתי לעבור בעזרתם של שני בקבוקי בירה שהובילו אותי לאט ובטוח אל חודה של השעה 4 לפנות בוקר, בה זכיתי סוף-סוף במנוחה המיוחלת.
בהתהפכות של בטן, התעוררתי. פי היה יבש. כנראה שהאף נכנע לדמעות והתקשח, לא הותיר אחריו מספיק מרחב עבור האוויר הנכנס והיוצא.
רכנתי לכיוון בקבוק הקולה החם שלגמתי ממנו אתמול וגמעתי בשקיקה.
לקחו לי כמה שניות להזכר במאורעות ליל אמש, ובסופן שמעתי אותו, בבירור, זע מאחורי.
הסתובבתי אליו קלות. הוא לא הביט בי. הוא לא הביט בכלום כאשר זרועו הגברית נחה על פניו, מכסה את עיניו.
רכנתי לכיוונו, והוא שמע אותי. הוא חשף את פניו. פנים חתומות, כעוסות, מאוכזבות.
כמה אני שונאת לאכזב אותו...
שקעתי במחשבות חטופות לפני שעיני טיילו במורד גופו באופן כמעט אוטומטי. ידו האחרת נחה על אותה בליטה מפתיעה, המכוסה בכותנת בגדיו התחתונים.
החשש שצרח בתוכי לא נדם. אך יצר הסקרנות גבר לו.
כמו חתלתול רעב רכנתי לעברו. מטפסת עם ארבעת גפי על המיטה. מכופפת, זהירה, מפוקסת.
מבט אליו, מבט עליו. שוב ושוב, בעודי עושה את חצי המטר הנותר עד אליו.
הדגדגן שלי לא ידע את נפשו מרוב אושר באותו הרגע בו קיבלתי את האישור מעיניו.
בזהירות בזהירות גירדתי את גומי התחתון מעל לעור גופו ביד אחת, ובשניה פלשתי אל מתחת לאוהל הקטן שנוצר וחפנתי את אשר חשקתי.
החלטתי לנסות ולטעום. אך בזהירות. כמעט כאילו חששתי כי הוא מורעל.
תחילה, משיכות לשון קטנות באזור הכיפה, מציצת שפתיים רטובה, ולאחר מכן, הרצה של לשון עבה ורטובה לכל אורכו.
גמעתי אותו בתאווה, כל עוד הוא אפשר לי. גם כאשר באזני צרמו צרור מילים ארסיות.
הוא שלח ידו אלי, וחפן את שיערות קודקוד ראשי. צמוד צמוד לקרקפת, איפה שכואב.
"רק עבור זה את טובה, נכון? רק לזה טוב הפה שלך. רק להכין את הזין שלי לפני שהוא חודר אליך"
ובכך, החל דוחף ראשי אל תוך ערוותו. משפד את גרוני, קדימה ואחורה, פנימה והחוצה.
הלסת עייפה, הגרון שלי צורב, דמעות נוהרות מקצוות עיני.
אני מנסה לנשום בין הפעימות, מחרחרת החוצה אוויר. אני לא מצליחה שלא להשמע כמו חזיר במצוקה.
והוא ממשיך בשלו. מזיין לי את הפרצוף. מטיח בי קריאות כיוון קשות, כאלה המעודדות החוצה עוד ועוד דמעות.
והרעל שיוצא לו מהפה, הוא לא אחרת מברכה.
כי אם היה זה גבול אדום, הוא משליך אותי מיד.
אך במקרה של עונש השפלות מנטאלי, אני יודעת לזהות את השד.
אותו השד שדגר בתוכו, שהדיר שינה מעיניו, שהרעיש את עולמו.
אותו השד הרעב, שצריך לצאת לאכול.
ולמנה הראשונה הפעם, מוגשת ילדה המזלזלת ברכוש בעליה.
אני.
***
אזני התרגלו לצלילי המחנק הבוקעים מגרוני וגרוני התרגל לקצב החדירה של איבר ארוך וקשה שניות ספורות לפני שקרע אותי ממנו.
"שכבי על הגב עם הפנים לכיווני.", הוא הורה.
חיוך רדום פרח בפני. הוא הולך לחדור אלי.
נעתי בחשש מובהק, אם כי בליבי צהלתי.
אך השמחה נגוזה לה, ברגע שהבחנתי בו יורה כדור רוק אל חורי.
לא היה לי מספיק זמן לחשוב, לא זכיתי במספיק זמן לתגובה.
והוא כבר כרך את שתי ידיו סביב מותני ומשך אותי אליו.
החדירה הייתה קשה, ניסיתי להתנגד.
בפעם השלישית, צלח. לאחר שגופי קפא למשמע, "אם תזוזי שוב, את תכאבי הרבה יותר.".
הוא ביתר את חור עכוזי, ואני הפסקתי להתנגד.
אני מבינה את העונש, אני מבינה את הסיבה. וזה נותן לי את הכוח לצלוח את הכאב וההשפלה.
תפסתי בחזקה את קרסולי בשתי ידי, והחזקתי עצמי חשופה ומוכנה עבורו.
הוא כנראה הבחין בשינוי בדמותי והגיב על כך בציניות מרירה. "זהו, צעצוע. את רק חור לזיון."
הוא לא גמר. הייתי יודעת. הוא פשוט תלש עצמו ממני בעודו עדיין נוקשה. וכעבור שניות ספורות, נשמע קול זרם המקלחת בחלל החדר.
הוא קרא לי לבוא, ובאתי. שוב, מהלכת בזהירות, בצעדי חתול. כאילו תנועה אחת חדה ולא במקום, תגרום לי להפגע.
הוא הורה לי לשבת בפינת חדר המקלחת, ונעתרתי. צפיתי בו, באל היווני שלי, מסבן את ערוותו ומסיר מעליו כל זכר ממני.
לאחר שסיים, יצא מהמלקחת והתנגב. "כנסי למקלחת.", הוא ירה בחדות.
בכניעה מוחלטת, זחלתי אל תוך המקלחת.
במבט חטוף, ראיתי אותו מתיישר אל מול פני, מכוון אל לועי שנפער בצייתנות,
ויורה מטר של שתן צהוב של בוקר, הישר אל תוך פי, ועל כל פני.
כשהתרוקן, יצא מחדר המקלחת. צפיתי בצילו מתארגן לצאת. עוד פגישת עסקים, הפעם בפריז הנוצצת.
ואני איתו, בשליחות אישית לסריקת כל חנויות הבגדים שבמכרז העיר.
ניסיתי אז לחשוב שוב על למה אני כאן. מכוסה בשתן, כואבת משני צדדים בגוף.
אני יודעת מה עלי לעשות בפעמים הבאות. אבל עדיין נותרת השאלה הפחות חשובה...
מאיפה הגיע אותו סימן מזוויע המכתים את עורי?
אני לא יודעת איך, אני לא יודעת למה זה פסח מראשי. אני לא יודעת איך לא לקחתי את זה בחשבון...
אני מרגישה כל כך מטומטמת...
העמוד.
***
"את תכתבי דו"ח המפרט את מהלך האירועים ותוסיפי הצעה לעונש."
אמרת אז, לפני שיצאת מדלת חדר המלון.
בחיוך שקט, התבוססתי בשלולית של שתן.
האם תאמינו לי אם אומר לכם שבאותו רגע הייתי מאושרת?
העונש, המשימה, הכעס. אכפת לו.
כל חשש שמא העוצמות הולכות ודועכות מצידו, נדם לו.
ובמקביל, חיוכי התרחב.
כי אני יודעת, בן...
שאתה תחזור ותסלח.
***
תודה על החוויה הכי טובה בחיים שלי.
ותודה על שהכרחת אותי להרים ידיים ברכבת ההרים.
