״אין רכבות בשעות הקרובות״.
מעניין אם אותו בחור שהגה את הניסוח של השלטים האלקטרונים של רכבת ישראל הבין עד כמה המילים שלו ניבאו את התקופה הקרובה בחיי.
מצד שני, אולי אני לא מבינה עד כמה השפעה יש לליטר בירה על תהליכי החשיבה שלי.
מצחיק שאף אחד במהלך חיי לא חשב להגיד לי את המשפט האלמותי ״לא הכל סובב סביבך.״ וראו לאן הגענו.
חושך.
אפילו תאורת לילה סבירה לא יכלו לסדר פה? זו הרצליה, לא תל אביב. הירח לא מאיר על העיר הזו בזרקור לד מסיבות וכדורי דיסקו נוצצים. חשוך כאן, ושקט. וחמישי. וכמעט חצות.
ואני כאן. בתחנה. מבולבלת, כועסת, אבודה. בעודך בשליש הדרך לבנימינה.
אנשים עוד לא הספיקו לקום מהpower nap עשר עד חצות שלהם. לא הספיקו להתארגן. עוד לא קיימו ישיבת טרום יציאה בבית, עם הסוף של הוודקה והערק שנותרו בבית אחרי האירוח האחרון. עוד לא יצאו לחגוג את חג היום החמישי.
ואני רק מייחלת לשוב הביתה. לחום הגוף של אותם אנשים שאמנם לא מבינים אותי, אבל יגיעו עם שני רכבים עד לרכבת הרצליה בחצות הלילה, תוך פחות מרבע שעה. רק כדי להחזיר אותי הביתה. להתאגד סביבי ולחבק.
אני זוכרת את הלילה הזה. כל מאית שניה בו חקוקה בי עד היום.
וזה מכאיב בחזה. כמו אגרוף קרוב שנועד לזעזע את המערכת.
כמו רעידת אדמה.
———
לאחרונה חזרתי לישון לבד במיטה לאחר שנים של מחיה משותפת עם בן זוג, או חבר קרוב.
כשאני ישנה עם אדם אחר, אני לרוב מרגילה עצמי למנהגי השינה שלו.
עם המכפתים, אני מתכפתת.
עם המומיות, אני מתמיימת.
ועם האונסים באישון לילה, אני בדרך כלל פשוט נהנית.
כשאני לבד - אני מפנטזת.
אני לא מדברת על עונג עצמי, כמובן. מעולם לא חסכתי עצמי מלגעת שם למטה (אולי כי זה פשוט קורה מתוך שינה - או שמא ״קורה מתוך שינה״ זה התירוץ המושלם - אתן לכם להחליט).
מהיום בו הרגשתי לראשונה את הדגדוג הנעים ביסודות הדגדגן למראה דמות מצויירת נעקדת ונחטפת, הרגשתי כי הדרך הכי קרובה בה אוכל לחוות את התחושה של אותה קורבן הינה לשחזר את הסצינה, במיטה, מתחת לפוך. כאשר את תפקיד הקורבן תגלם - אני. (אלא מי, אני לבד במיטה).
אתם בטח מבולבלים. אז אקצר עבורכם -
*מחרוזת שלשלאות שהייתי מפרקת ממתקן הכושר הפונקציונלי שאבא החליט לרכוש מערוץ הקניות כדי שישמש כמתקן כביסה (או בשמו האחר ״המפלצת״, כמו שאמא נהגה לקרוא לו, מיד לאחר שהייתה דופקת את הבוהן הקטנה באחת מרגלי הפלדה).
*חבל טבעי שפילחתי בכיתה ד׳ ממתחם שבט הצופים בו הייתי חברה (רק שנה, הכל בסדר).
*חגורות חלוקי אמבטיה תועות.
*שלל עניבות.
רק היום אני מבינה שבקונספט של self bondage כבר התמחיתי אי שם בחטיבת הביניים.
היום, אני לא צריכה את האביזרים. היום הידיים שלי מתפרשות לקצוות ראש המיטה באופן אוטומטי.
העיניים נעצמות. ו-אקשן.
״זונת אשפה״, ״זבל״, ״מושתנת״, ״מחורבנת״, ״תת אדם״, ״חפץ״, “Worthless piece of shit”
בטח אתם תוהים אם אני חולה בטורט לא מאובחן.
אבל לא. בפנטזיות שלי… אני מעולם לא נחטפת מהיותי מושא לאהבה וקנאה.
אני מעולם לא נאנסת ממקום של תשוקה בלתי מושגת.
הכאב הוא תמיד מנטאלי, ולעולם לא שם כדי לרומם אותי.
במיטה, כשאני לבד, השדים צצים.
התשוקות המלוכלכות והמשפילות והמורידות ביותר.
מגיל חד ספרתי.
הנטייה המינית הטבעית שלי מושכת אותי למקומות החשוכים ביותר בתוכי.
ואתה זיהית את זה.
הצלת אותי, יותר פעמים ממה שאני מסוגלת להודות.
וכשאני מביטה אחורה ברגעים הקשים ביותר שלנו. כואב לי. ואני מבולבלת וכועסת ואבודה. אבל אני מחוייכת ובריאה. מחוזקת.
כי כמו כל אבא נבון, אתה מאכיל אותי בדיוק במה שאני צריכה. רק במנות נכונות שאני מסוגלת להכיל.
זה לא הופך את זה לפשוט. אבל, השוועה לחיוך הגאה שלך. לחיבוק. לניצוץ בעיניים. מסייעת. הרבה יותר קל לשאת אדם שאתה אוהב.
בקיצור, אם לא היית אתה, כנראה שהייתי היום בלי עבודה, בלי אישיות, בלי פרטיות. כלואה בבית של פסיכופת מגלומן עם פרצי זעם, בעודו בועט לי בראש שוב ושוב על ש…
לא משנה, הבנת.
אולי עכשיו גם השאר יבינו -
היי, אני לוסי ואני של בן.
אני מכורה לכאב מנטאלי מהסוג שיכול לרצץ נפשות.
אני נושמת באמת, רק את נשימת ההקלה מכאב.
והוא מציל אותי בכל יום מחדש.
מעצמי.
B for Ben
