לפני 5 שנים. 7 באפריל 2019 בשעה 14:32
"דרושה נשלטת".
לא פרסמת מודעה. לא הבטחת הבטחות. אז למה כשקיבלתי את מתווה הדרך, סט החוקים, האלגוריתם שעל פיו עלי לצעוד, הטעיתי את עצמי במסקנה שאם אהיה מושלמת, לנצח אשאר שלך?
הכדור מעולם הרגיש בידיים שלי. ואם לא אפיל אותו, נוכל לשחק יחדיו לנצח.
לחלוטין התעלמתי מהמשתנים. מהסביבה, מהמרכיבים, וממך.
תמיד חשבתי שאהיה אני זו שנשברת. אני החלשה. האבודה. הילדה.
אבל אני פה. עושה צעד בטוח אחורה. ועוד אחד ועוד אחד. מעניקה לך את מה שאתה הכי צריך ממני...
חופש.
ואני יציבה. ומחוייכת. ונקייה. בדיוק כמו שלימדת אותי להיות.
אך ישנו כתם אחד שממאן לרדת.
כתם מכוער שמעולם לא השכלתי להמנע ממנו.
תקווה.
תקווה, מחלישה ומכאיבה ומאכזבת.
תקווה מעוררת נחירות של בוז.
תקווה של נאיבים.
תקווה של טפשים.
