מחשבות למגירה

נתקלתי בשאלה בפורום שגרמה לי לתהות-

מה כולל קשר Ddlg?  (מכיוון הראיה שלו...)

בעיניי, זה פשוט מאוד. והפתיע אותי כמה בקלות זרמה המחשבה על כך. כאילו- חיכה כבר לצאת לאור..

בעיקרון- חשוב לי להוציא מהקטנה את הפוטנציאל האדיר שקיים בה. ועל זה למעשה רוב הפוקוס!
איך אני יודע שיש פוטנציאל? אחרת לא הייתי מבזבז עליה את הזמן!

פוטנציאל למה?

להיות הזונה הכי טובה בשבילי והאישה הכי מוצלחת שאת יכולה להיות כלפי עצמך ושאר העולם!

ובכל זאת, אנחנו הרי לא באתר של משרד החינוך. אז עבורי מדובר בתהליך שבו שנינו נוכל ליהנות ממנו 👹. יש מצב שאני אהנה יותר... ויחד עם זאת שנינו נהיה מסופקים!

ברור שלא כל אחת תהיה מוכנה לעבור את התהליך בשביל כל אחד- ומכאן הרי שמדובר בתהליך (לאו דווקא ארוך) הדורש ביסוס הקשר וההערצה של הקטנה לשולט שלה.
ממש לא לכל אחד מגיע היחס הזה!

האיכפתיות שלי באה לכדי ביטוי בקביעת גבולות לדרגות החופש שלה, ואילו ההתמסרות שלך באה לכדי ביטוי במאמץ לעמוד בכך.
לעתים ייתכן שמדובר בדרגות חופש מזעריות (מנטליות או פיזיות). ויחד עם זאת מצופה ממך למצוא את הדרך לעמוד באתגר. כך שאהיה גאה בך!

הכוונה למצוא איך להוסיף את הפן המיני בענייניי היומיום, שייתנו מענה גם לנטיה הסדיסטית שלי וגם לצורך שלך בחינוך.

בעיניי, מדובר בסוג של קשר ולא "משחק" נקודתי. ולצורך כך אני מאמין שנדרשות תכונות שלעתים מאתגר למצוא שילוב שלהן באדם מסויים-

להיות בעל סטדנרט גבוה, איכפתי, מוכן להשקיע בפרטים הקטנים ומוכוון להעצמה (בטווח הארוך). כן, גם בפן המיני, אבל ממש לא רק!

יצא לי היום לצפות בגמר איגרוף מאולימפידת ריו. בעברי הייתי ספורטאי. וכשראיתי את ההתנהות של המתחרים/מתאגרפים- זה גרם לי קצת לחשוב..

לפני רגע הם קרעו אחד לשני את הצורה, אבל כשהקרב נגמר- ידעו ללחוץ ידיים, ונתנו המון כבוד זה לזה.

נימוס, התנהגות שאינה פרובבוקטיבית ביומיום לא מראה שאין במישהו מן החייתיות, הפראיות..

פשוט יש כאלו שיודעים לנתב את זה למקומות מסויימים.

בתור נער- המאמן שלי החדיר בי המון משמעת, ובגדול- דיי הציל את החיים שלי מעצמי. למדתי לכוון את האנרגיות שלי, ואת המרץ לכיוונים שאני רוצה. ובסופו של דבר גם בתור מישהו שלא השקיע הרבה בביה''ס- באונ' סיימתי בהצטיינות, ועובד במקצוע שפשוט זכיתי לטפל באנשים אחרים.

לעניינו- שמתי לב שאני מאוד רגיש לצד השני. דווקא בתור אדם מוביל, אני מאוד רגיש כדי לא לפגוע. אבל.. ראיתי שדווקא בסקס האגרסיביות באה לכדי ביטוי.  

ייתכן שהגבלתי את עצמי יותר מדי, וכבר עבר הרבה זמן מאז שהשתתפתי בקרבות (בתחרויות או באימונים), אבל.. אני מתחיל להשתחרר. בתור אחד שהיה צריך ללמוד שלא להתפרץ, היום אני בתהליך ללמוד להשתחרר. ומעניין שדווקא בסקס השיחרור הזה בא בטבעיות.

חזרתי להתאמן, וכבר שמעתי פידבקים מגניבים בנוגע לגוף.. אבל לא בשביל זה אני כותב היום

אלא בגלל כמה פוסטים מכאן-

הייצר הסדיסטי שלפעמים מרים ראש- בעיניי אם לא לתעל את זה למשהו חיובי, אז מה הקטע?  ומצד שני- אם מישהו נחמד, מנומס- ממש לא אומר שהוא לא יכול להוביל, ליזום וגם לכפכף.  פשוט כלב נובח- לא נושך.

אני לא מהנובחים- אבל נשיכה שלי יכולה לכאוב. יש לה אימפקט רציני.

כפי שאמר הוגה הדעות, Uncle Ben-

עם כוח גדול- באה אחריות גדולה.

ואני מקבל אותה במלוא המשמעות שלה.

דרך ארץ אינה אנטי תזה לדומיננטיות. בעיניי דווקא ההיפך.

אני חייב להודות, שזה דיי מסקרן.  משום מה, דווקא בזמנים שבהם אני עצבני, מרוגש (ולא בקטע טוב)- אני מוצא כאן מפלט.

זה דיי משחרר. 

זה משעשע שבחרתי דווקא את האתר הזה, ברגעי חולשה לכתוב. דווקא במקום שבו אני כשולט, פונה לכאן ברגעים שאני מאבד שליטה.  לא באמת מאבד, אלא נמצא בפחות שליטה. וזה ממש לא קורה הרבה. 

האמת התשובה לכך דיי ברורה- אין הרבה אנונימיות במרשתת. אבל אני מרגיש שכאן האנונימיות נשמרת- וזה נותן חופש.
[וכן, אני מודע לכל נושאי ה- IP למיניהם וכד', אני מתכוון לאנונימיות פושטית]

הפעם אני כותב על האנשים הקטנים. מבחינתי זה הא/נשים שצריכים לנפח את האגו שלהם כדי להרגיש טוב עם עצמם. ות'כלס לא איכפת לי שיעשו את זה, מפריע לי כשזה קורה על חשבוני או על חשבון אנשים אחרים.   והנה קרה מקרה, שבו חשתי זאת על בשרי.

נכון- אני יודע למי לפנות, לאיזה רגולטור, לאיזה משרד ממשלתי ואני הולך להיכנס בה ולעשות ממנה אבק. 
אבל ראבק(!!!), יש אנשים שנפגעים ממנה- ואני משוכנע שהיא בעצמה לא יודעת איזה נזק היא גורמת לאנשים אחרים.   וזה מקומם אותי!

אם זה לא היה אמיתי- זה היה יכול להיות מצחיק לראות מהצד, שאנשים חסרי סמכויות ''משחקים אותה'' כחורצי גורלות. ובד''כ דווקא מי שבאמת מקבל החלטות, יעשה זאת בשיקול דעת, כי ברורה להם המשמעות של ההחלטות שלהם.

עם הזמן הבנתי שככל שאתה יודע יותר, אתה מבין כמה שאתה לא יודע. ואילו האנשים הקטנים, לא מבינים כמה שאין להם מושג. לא מבינים כמה נזק הם גורמים.

ודווקא ככל שהידע שלך רב יותר, ויש יותר ניסיון- אתה מבין שכן, גם אתה יכול לטעות. אתה פתוח לקבל ביקורת, וזה לא עושה אותך לפּחוֹת...

אין הרבה אנשים שאני שם אותם כמטרה, אבל הנה זה קרה.

צפי פגיעה!

לכל אחד יש תקופה קשה..  תקופות בהם אנו עדיין מחפשים את עצמנו.. או בכלל תהיות ומחשבות על העתיד בלי תשובה מובהקת שאנחנו יכולים לספק לעצמנו.  זו תחושה שמלווה אותי כמה שנים טובות.  אבל היום קרה משהו שונה.  הרגשה שאני בשיא של תקופה חרא.

והיום...   היום היה כה מסריח, שזה פשוט דחף אותי להתחיל לכתוב.

כבר הרבה זמן בא לי להתחיל לנהל יומן, גם כך הראש מתמלא בכל כך הרבה דברים, שאין מרגוע.  הרגשתי צורך לכתוב, לשחרר.. לשל שינוי לתת דרור למחשבות, ועוד יותר מיוחד- להעביר את הדברים בלי פילטר.

להעביר למי?

הממ..  שאלה טובה. אולי לעצמי.  למעשה בטוח לעצמי- כי לא מכיר כאן אף אחד, וסביר להניח שגם לא אכיר.  למה?  כי פאקינג קשה לי לקבל את עצמי!  ואם לי קשה לקבח את עצמי, למה שמישהו אחר יקבל אותי?

אבל אולי כדאי שאתחיל מההתחלה.

בתור יחד, אהבתי לשחק במשחקי קשירות.  לקשור חברים ולראות אם יצליחו להשתחרר.  לפעמים ניסיתי שיקשרו אותי.  פחות התחברתי לזה.

בד"כ בתור ילד הייתי מנהיג בחבורה.. אחד שרוצים שיהיה בקבוצה שלו...

לא נולדתי בארץ. העברית הייתה לי קשה. בגיל היסודי עברתי ביריונות לא קלה. ולבסוף מאז שעברתי בית ספר, וזה קרה בחטיבת הביניים- הדברים הסתדרו.

אבל היה לי קושי ליצור קשר עם ילדים אחרים..  הלימודים לא עניינו אותי בכלל. המורה להיסטוריה סילק אותי מהשיעורים, ולי םשוט לא היה איכפת.  היה רק מקצוע אחד שאיתגר אותי- מתמטיקה.  אבל..  לא הייתי עושה שיעורי בית- והציון היה יורד בהתאמה. כעונש.

מפה לשם.. בצבא התגלגלתי לתפקיד מאוד אחראי, למדתי להתנסח- זה היה חלק מאוד מהותי בתפקיד.  ולמדתי להתמודד עם קשיים, לחץ ובעיקר- איך להתמודד מול מערכות גדולות ולהתנסח טוב.  עם הזמן גיליתי שיש לזה כוח אדיר, אבל לא קשור כרגע.

באונ' סיימתי בהצטיינות.  לימודים שמאפשרים לעזור לאנשים. ההורים שלי לא האמינו שזה קרה.  גם הקבלה למקצוע שרציתי לא הייתה מובנת מאליה בכלל.  בעיקרון, לא בקלות, עם הרבה מאמץ, שכנוע ומוטיבציה!

הזכות לעזור לאחרים היא מיוחדת במינה!  אני מחבק את המקצוע שלי בשתי הזרועות, חזק.

קיצר.. מפה לשם.. הגעתי לעשות תואר מתקדם. 

ואעדיין לא מרגיש שלם עם עצמי.  למה?  כי מה שאני באמת מתחבר אליו- הוא משהו מאוד ייחודי ולא הצלחתי להיכנס לזה, וזה לא המקום לפתוח את זה.

הרגשתי שאני חייב להמשיך ללמוד, כדי למנוע תיקרת זכוכית.  חשוב לי שתהינה לי אפשרויות.  כמה שיותר- יותר טוב!  ואני מאמץ ביתר שאת את האימרה המדהימה "ידע זה כוח".  זה הוכיח את עצמו.  אבל הגעתי לנק' שבה קורה משהו הפוך..

במשך החיים שלי יצא לי לא מעט..  שבהם שמו לי רגליים.  פעם ראשונה זה קרה בצבא.  אח"כ בכמה עבודות לא מקצועיות. עד כה האנשים הללו בסופו של דבר - העיפו אותם.. ואני המשכתי.. כרגיל, ותכלס דיי מבסוט.

והנה- זה קורה שוב.  אני מנסה לשאול למה?  למה אני מושך את זה.  כן, אני מבין שזה יכול להיות מאיים כשיש מישהו עם יכולות.  אני ממש לא מחשיב את עצמי..  ההיפך.  מאוד-מאוד מנסה להצניע את הצלחות.  עד כדי כך, שהביקורת העצמית שלי מפותחת Way way too much, וזה הגיע לכך שהצלחות- אני כמעט שלא שם לב אליהם. וזה קורה ברמה כה גבוהה- שאני מתקשה להסתכל על עצמי באופן חיובי.

כן, אני חופר.. באמת שזה לא נכתב בשביל אחרים, ואני מתלבט אם לפרסם את זה...  אבל תכלס אם לא בא לכם- אתם יכולים לצאת. אף אחד לא מכריח אתכם לקרוא את זה.   :)

וואו, הרבה לחץ יש לי לשחרר.....

לענייננו..  לפני כמה זמן, הייתי בסדנא שבה הייתה דינמיקה קבוצתית.  והייתי בהלם שזה בא לי באופן טבעי להוביל. להנהיג.  אח"כ היה פידבק וקיבלתי המון פידבק חיובי.  והבנתי שהתכונה שכ"כ ניסיתי להצניע- היא פשוט חלק ממני.  זה בא לי באופן טבעי.  אבל עם כל הביקורת השלילית על עצמי- קשה לי לקבל את זה.

מפה לשם, התחלתי לשכנע את עצמי- למה מנהיג-זה לא אני.  והגעתי למסקנה שהמראה שלי הוא לא מראה של מנהיג.  אני לא 1.90. לא שרירי.  לא כזה ולא כזה. ועם התחושה הזו מסתובב כבר דנים טובות.  בלימודים, היה לי קל לשקוע בפן האקדמאי ולא לנסות להתמודד עם חיי החברה.  בסופו של דבר, רק לפני כמה שנים בודדות התחלתי לצאת לדייטים.  וואלה, נכנסתי לכמה מע' יחסים.  אפילו התאהבו בי.  היה לי קשה להאמין, אבל זה פאקינג קרה!

הקשרים ההם לא החזיקו כי לא ראיתי את עצמי איתן לאורך זמן.  כל אחת מסיבה אחרת. בסופו של דבר, אני זה שנפרדתי.  וזה מפתיע אותי..  אם אני כזה גרוע, איך לעזאזל הן מתאהבות??  

מצד שניאבל, אני עדיין לא מקבל את עצמי.  וזה מעצבן אותי! 

אפילו אמא שלי אמרה לי היום, שאני צריך להתפשר- גם אני לא בראד פיט.  ת'כלס- צודקת.  אולי יותר לכיוון של גולום משר הטבעות...

וכך העניינים התגלגלו ומצאתי את עצמי כאן. חופר.

אין לי מושג אם אמשיך לכתוב כאן.  אבל מפתיעים אותי שני דברים:

א. שאני הולך לפרסם את זה.

ב. שהצלחתי לכתוב (בפאקינג טאבלט!!!!!) את כל זה בלי שהדף ייתקע. אחרת, כל הדבר הזה- לא היה רואה אור לעולם!

כלובי- קבל ח"ח!   :)