יצא לי היום לצפות בגמר איגרוף מאולימפידת ריו. בעברי הייתי ספורטאי. וכשראיתי את ההתנהות של המתחרים/מתאגרפים- זה גרם לי קצת לחשוב..
לפני רגע הם קרעו אחד לשני את הצורה, אבל כשהקרב נגמר- ידעו ללחוץ ידיים, ונתנו המון כבוד זה לזה.
נימוס, התנהגות שאינה פרובבוקטיבית ביומיום לא מראה שאין במישהו מן החייתיות, הפראיות..
פשוט יש כאלו שיודעים לנתב את זה למקומות מסויימים.
בתור נער- המאמן שלי החדיר בי המון משמעת, ובגדול- דיי הציל את החיים שלי מעצמי. למדתי לכוון את האנרגיות שלי, ואת המרץ לכיוונים שאני רוצה. ובסופו של דבר גם בתור מישהו שלא השקיע הרבה בביה''ס- באונ' סיימתי בהצטיינות, ועובד במקצוע שפשוט זכיתי לטפל באנשים אחרים.
לעניינו- שמתי לב שאני מאוד רגיש לצד השני. דווקא בתור אדם מוביל, אני מאוד רגיש כדי לא לפגוע. אבל.. ראיתי שדווקא בסקס האגרסיביות באה לכדי ביטוי.
ייתכן שהגבלתי את עצמי יותר מדי, וכבר עבר הרבה זמן מאז שהשתתפתי בקרבות (בתחרויות או באימונים), אבל.. אני מתחיל להשתחרר. בתור אחד שהיה צריך ללמוד שלא להתפרץ, היום אני בתהליך ללמוד להשתחרר. ומעניין שדווקא בסקס השיחרור הזה בא בטבעיות.
חזרתי להתאמן, וכבר שמעתי פידבקים מגניבים בנוגע לגוף.. אבל לא בשביל זה אני כותב היום
אלא בגלל כמה פוסטים מכאן-
הייצר הסדיסטי שלפעמים מרים ראש- בעיניי אם לא לתעל את זה למשהו חיובי, אז מה הקטע? ומצד שני- אם מישהו נחמד, מנומס- ממש לא אומר שהוא לא יכול להוביל, ליזום וגם לכפכף. פשוט כלב נובח- לא נושך.
אני לא מהנובחים- אבל נשיכה שלי יכולה לכאוב. יש לה אימפקט רציני.
כפי שאמר הוגה הדעות, Uncle Ben-
עם כוח גדול- באה אחריות גדולה.
ואני מקבל אותה במלוא המשמעות שלה.
דרך ארץ אינה אנטי תזה לדומיננטיות. בעיניי דווקא ההיפך.
