ילד כותב בתוך דלי

הכל שדות שרופים וספוגים בדם.

ואתה אמור לצייר משהו שמח.

בא לי לצלול לתוך גוף אחר ולעצום עיניים.

הרעש הזה בראש, של למחוק הכל. זה לא ייגמר.

פנטזיה גברית נפוצה היא על האישה הביישנית/חנונית/שמרנית/שקטה שפתאום משתחרר ממנה כל הקינקי והייצר.

אני בימים האחרונים רק חושב על אישה שהיא הכי קינקית ופרועה, ואני איתה בבית קפה, ורק מחזיקים ידיים ומדברים ברוגע.

הכל בבחינה מחדש. 

חשבתי להחליף כאן את הפרופיל למשפט הזה אבל מה זה באמת משנה.

כמה עוד אפשר לחיות על חסכונות?

כמה עוד אפשר לחיות על זכרונות?

גם בבית אני ממשיך לישון על הריצפה.

התרצה לערוך את הטיוטה מלפני 7 חודשים במקום?

היא כבר לא רלוונטית. ארצה לנסח טיוטה חדשה כעת.

בקורונה לפחות היה תירוץ להתקפי קוצר נשימה.

אני עוד לא הצלחתי לחזור לעצמי.

לא הצלחתי לעבוד מאז שהכל התחיל, אפילו לא לחשוב או לצייר לעצמי ציור פשוט.

הכל כאילו נקטע ונעלם, ונאלם. וזה גורם לי להתבייש. שעם כל העבודה בקריאייטיב שהוא תמיד מהיר ומדוייק, שלפעמים מיועד למקומות הכי גדולים וחשובים, פתאום אני לא מצליח ליצור אפילו התחלה של מחשבה, אפילו קו.

הכל ממשיך בלעדי.

ואני לא מצליח אפילו לחשוב על עצמי, על מה יהיה, על איפה הדברים נעצרו.

ורק כאן אפשר לשתוק בכתב, ולהישאר בשתיקה.

כבר כמה פעמים חזרתי הביתה בזמן האחרון, ולא הצלחתי להתאקלם. כמה אבסורדי שהבית הפך לעוד תחנה במסע.

כמו הבית של דליה, הבית הכי קשה שהיה לי, וממנו גם אחרי כל הזמן שעבר לא באמת הצלחתי לצאת.

כי גם כשאני כבר לא בתוכו, הוא תמיד בתוכי.