ילד כותב בתוך דלי

חודש אחרי שמרינה נפרדה ממני היא התקשרה שוב. כל הזכרונות צפו בבת אחת כשהיא אמרה שהיא רצתה לראות מה שלומי ואיך אני, למרות שהזכרונות עוד לא באמת שקעו.

והכל עלה עוד יותר כשהיא אמרה שאם אני לבד בא לה לבוא, וישר גם הוסיפה עם הבטחון העצמי הזה שלה "בטח גם אתה צריך את זה".

אהבתי את הבטחון העצמי שלה, שהיא לא רגשנית כזאת שבודקת ונעלבת מכל מילה. הייתי צריך את זה אחרי כמה חודשים של קשר שבו צריך להיזהר בכל פעם שמדברים. הקשר ההוא היה מתיש. מאמץ רגשי שמעייף ממש פיזית. ופתאום עם מרינה זאת היתה תחושת שיחרור כזאת. ולקח לי זמן להתרגל לזה שמותר להגיד הכל, שאין חשבונות והעלבויות.

גם לא הייתי צריך לחזר ולהיזהר באינטימיות ובמגע. זה פשוט קרה, והייתי צריך שהיא תוביל כדי לשחרר את עצמי, וזה היה לה טבעי. פשוט כי היא רצתה ועשתה, ולא היתה כזאת שרצתה ואז חיכתה שאני אנחש, ואז נסוגה כי הפחיד אותה שניחשתי, ואז נעלבה כי לא ראיתי שזה הפחיד אותה, וכך הלאה וכך הלאה.

הכל היה פשוט, ואולי היה לי נוח להמשיך את זה שהיא מובילה גם באינטימיות.

אהבנו את אותם דברים, וכמעט לא היינו צריכים לדבר על זה או להסביר. התחלתי להרגיש שאני פשוט חופשי, סוף סוף.

ויום אחד, כשהיא שכבה לידי אחרי שהיא גמרה, מנשקת לי את הלחי ומלטפת את הזין והביצים בעדינות, הרגשתי פתאום שהאצבעות שלה יורדות למטה, אל מתחת לביצים, ומרפרפות בעדינות על פי הטבעת.

זאת היתה הפעם הראשונה שמישהי נגעה לי שם. וזה היה בו זמנית עדין ונעים ומלחיץ. והיא לחשה לי בין הנשיקות "ששש... תרגע זה נעים".
והמשיכה ללטף שם, לאט מסביב וקצת ללחוץ.

ואז היד שלה זזה משם, והיא עצמה לי את העיניים עם היד השנייה, ורציתי להגיד לה שאני מצטער ושאני לא רגיל.

אבל שוב היא אמרה לי "ששש..." והרגשתי את היד שלה חוזרת, עם קרירות כזאת של רטיבות.

והיא לחצה יותר, והתחילה להכניס את האצבע. וכל הזמן נישקה וניסתה להרגיע.

וזה היה לי מוזר, ומפחיד, ומביך. ורציתי שהיא תפסיק וגם רציתי שהיא תמשיך. אבל היא לא שאלה, אלא המשיכה, ולקח די הרבה זמן ובכל פעם שהאצבע שלה נכנסה הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיים. גם פיזית, וגם ברמות אחרות.

ועם כל הפתיחות והחופש פתאום היה לי קשה לדבר על זה אחר כך. ואולי היא הרגישה ולא פתחה את זה בשיחה.

רק בכל פעם שהיינו ככה במיטה היא שוב עשתה לי את זה, ושם היא נישקה וליטפה ולאט לאט גם דיברה תוך כדי.

ובפעמים הבאות היא כבר אמרה מראש "תפשק" או "אתה יודע מה אני צריכה עכשיו". או "אתה יודע מה אתה צריך עכשיו".

היינו יחד בערך חצי שנה, ואחרי כמה פעמים זה כל מה שעשינו. זה ולרדת לה כדי שהיא תגמור, לפעמים כמה פעמים, לפעמים כשהיא כורעת על הפה שלי וזזה. בהתחלה עוד היה חסר לי לחדור, להרגיש אותה עוטפת את הזיקפה שלי, אבל איכשהו כבר לא הצלחתי לדבר איתה על זה, או אפילו למשוך לכיוון הזה בדינמיקה של הסקס. למדתי לפשק בשבילה, ואפילו לגמור מזה.

ואז היא התקשרה, אחרי שכבר לא היינו יחד, ואחרי שהיה לה כבר מישהו אחר. וידעתי שהיא צודקת, שאני צריך את זה. ולא יכולתי להגיד לה לא, וככה בכל פעם שהיא התקשרה.

באמצע הלילה יצאתי מהאוהל להשתין.

בדרך לשירותים הצצתי שוב לכיוון בונגלו מספר 3, כבר מתוך הרגל.

ההרגל נולד רק כמה שעות לפני זה, כשראיתי בפעם הראשונה את האמא מבונגלו מספר 3 מסדרת את התיקים והבגדים שם, בזמן שהילדה שלה שיחקה לבד בכדור.

יש משהו מהפנט בלראות גוף גדול עושה פעולות לא אלגנטיות. לא משתדל, לא מתאמץ.

זה קצת מחפיץ, קצת לא יפה להציץ, אבל זה הדבר האמיתי. השומנים שיוצאים מהשרוול, השיער הפרוע שקצת מפריע, החצאית שעולה כשהיא מתכופפת, חושפת ירך שלא מנסה לפתות אלא נטו תומכת בגוף.

ברגעים האלה שהיא רק האמא, שדואגת לילדה שלה לקראת הערב, בבונגלו מספר 3.

שם היא הכי אישה בעיני.

ושם בשבילי בפעם הראשונה אולי, אחרי מסע ארוך, אמא, גם שמנה, היא פתאום לא אישה גדולה אלא קטנה מולי.

וקשה להסביר כמה זה כובש ומהפנט. מי שלא אני לא יכול להבין.

ואז באמצע הלילה, בדרך לשירותים, העפתי שוב מבט והיא היתה שם. יושבת לבד מחוץ לבונגלו מספר 3, ליד שולחן האבן.

- "מה, אתה לבד פה?" היא שואלת.

- "כן"

- "מוזר להיות לבד פה. אין פה הרבה שבאים לבד"

- "למה את לא ישנה?"

- "סתם, אתה יודע..."

לא, אני לא יודע,  ואני ממשיך להסתכל עליה גם כשכמעט אין שם אור, והיא מרגישה את זה.

ואני מוציא את ערכת התה, מדליק את הגזייה, ותוך כמה דקות אנחנו בשיחה של חושך. והידיים מתחברות, ועכשיו היא כבר מסדרת את השיער, ומוטרדת מאיך שהירך נראית מולי.

ושנינו רוצים יותר מיד ביד, באוהל של הלבד שלי, אבל הילדה שלה בבונגלו מספר 3 תיבהל אם היא תתעורר ולא תמצא את אמא.

אני לא בטוח שאריק ידע איזו אישה יש לו בבית.

כשגילה היתה איתו זה היה נראה אחרת. היא היתה שקטה כזאת, כאילו לא מבינה כלום. ישבתי אצלם והיא לא הפסיקה להגיש עוגיות ושתיה ולנקות ולסדר את הבית בזמן שאני ואריק מדברים על טיולים וציוד למסעות שטח. 

שנה לפני זה כשהיא התחילה לחייך אלי קצת ברחוב עוד חשבתי שזה באמת בביישנות.

אבל בוקר אחד אחרי שיחת רחוב שלא רוצים שתיגמר היא הזמינה אותי לדירה שלהם. ככה הכי ישיר.

אישה בת 50 ומשהו סוגרת את הדלת אחרי בדירה שלה ושל בעלה ואומרת לי "תיגע בי".

הרגשתי שאני לא יכול לזוז.

משום מה גילה תמיד רצתה את זה אצלה, למרות שהיא נשואה לאריק, ואני גר לבד.

ומפעם לפעם גם המילים העזו יותר.

תיגע בי.

תלקק אותי.

תדחוף את הלשון.

תאכל את הכוס שלי.

תאכל את הכוס חזק עכשיו ילד.

תלקק מאחורה.

חזק.

תעשה לי לגמור.

יו כמה רטוב לי אתה מטריף לי את החור.

תלקק את הכוס הזה בשביל זה הבאתי אותך.

והייתי רק מלקק. היא לא הסכימה ליותר. רק עושה לה לגמור, כמו שהיא קראה לזה כשהשפה שלה גם הפכה משפה מנוסחת באלגנטיות לשפה דלה של נערת שכונה.

והפה שלה השתחרר, והגוף הרחב שלה רעד.

שנה הייתי האורגזמות שאריק לא נתן לגילה אחרי שהוא גמר.

עד שהיא הכירה בינינו במקרה ברחוב, והוא התלהב כשהוא הבין שאני בעניין של טיולים כאלה.

והזמין אותי אליהם.

וגילה הכינה לנו עוגיות ושתייה ודיברה בשקט ובביישנות מנומסת.

בזמן שאני יושב עם בעלה על אותה הספה שעליה הייתי שנה עושה לה לגמור בכוס שהוא היה משאיר רטוב ורועד כשהוא היה יוצא בבוקר.

כמעט בכל פעם שאני בצפון אני עושה סיבוב ונכנס למושב, עוצר שנייה ליד הבית של ענת ומסתכל על הקירות הדוממים.

למרות שענת מזמן לא גרה שם, וגם לא אמא שלה כבר לא.

התאהבתי באמת בענת. דמיינתי חיים שלמים איתה, או לפחות התכרבלות נעימה על ספה משלנו. באופן לא אופייני, פחות הייתי עסוק בלדמיין אותה עירומה, ויותר את הביחד שלנו.

היתה לנו חברות טובה, מרעננת, עם הרבה נושאים משותפים, שירים ששנינו אהבנו, הבנה נעימה שבשתיקה.

אבל היתה גם הבנה שהיא לא רוצה שום דבר מעבר לידידות. ידידות מהסוג שאפילו מתחמק ממגע ידידותי של חיבוק או נשיקה על הלחי.

למרות שאמא שלה ממש רצתה "לשדך" בינינו. עוד מהחיוך ההוא בפעם הראשונה שהייתי שם בבית, וגם אחר כך. עוד די הרבה אחר כך.

גם אחרי אותו ערב שהיא התקשרה ואמרה שהיא במרכז ושאם אין לי מה לעשות נשב אולי לאיזה קפה קצר.

קפה קצר עם אמא שרוצה שאני אהיה עם הבת שלה, שאני רוצה כל כך.

קפה קצר לפעמים הופך לשיחה ארוכה, ושיחה ארוכה הופכת לפעמים למתח מיני, ומתח מיני הופך לפעמים ללילה במלון זול ברחוב הירקון.

עם אמא של ענת.

וזה היה סקס כמו שלא היה לי בחיים. אחרי השיחה הארוכה היינו שם כמעט בלי מילים, אבל היא ידעה לבקש גם עם הגוף דברים שבחיים לא חשבתי שמישהי תבקש, תדרוש, תיקח. וכל הזמן הזה אני מנסה לא לחשוב על ענת, לא לחשוב איך בכלל הגעתי למיטה כזאת שהיא בדיוק ההיפך מספה של התכרבלות.

זה תמיד מחמיא כשמישהי מתחילה איתך, אבל תמיד יש גם איזה חשד שמשהו פה לא הגיוני.

זה לא מישהי שנכבשת בחיזוריך. זאת מישהי לגמרי זרה, שרואה אותך בפעם הראשונה באיזה פאב וישר מתיישבת לידך ומחייכת ומדברת, ותוך כמה שניות מלטפת את גב היד, ופתאום אין סבלנות לסיים את המשקה, שעכשיו הוא כאילו סתם מעכב הכל, והנה אתם בדרך לדירה שלה, שזה ממש פה קרוב.

ולא הגיוני שכל כך מהר הכל קורה, ואין כוונות נסתרות, או כסף או פשע, או הכל יחד.

אבל הנה זה קרה.

המיטה של לירי היתה רכה ונעימה, דירת רווקות כזאת פשוטה וכמעט ריקה, אבל מפנקת. מפנקת כמעט כמוה.

ואז כששאלתי אם לא מפריע לה שהחלון נשאר פתוח היא חייכה וליקקה לי את השפתיים ועלתה עלי. זה כנראה אפילו יותר הדליק אותה. במיוחד כשהזכרתי את זה. 

בפעם השניה גם הספקתי להציץ לרגע מהחלון הזה לפני שלירי טרפה לי את הגוף בייצר שלה.

והיה נדמה לי שראיתי בחלון ממול צללית קצת זזה. יותר מזה לא יכולתי לראות. אבל זה הספיק כדי להיתקע לי בראש כל הלילה אחרי זה. וגם תוך כדי.

בסוף לא התאפקתי. אחרי יומיים עליתי בזהירות לבניין ממול וניסיתי להנדס בראש איזו דירה זאת.

הלב שלי דפק יותר מאיך שהוא דפק שם בפאב כשהיא נגעה בי. אבל בסוף היה שם על הדלת שלט שמח כזה של רינה ואבנר גרים באושר. כבר לא הבנתי כלום. הרצתי סרטים בראש עד שהפסקתי להאמין שזה קרה, או קרה כמו שחשבתי שזה קרה.

כל כך לא האמנתי, שחיכיתי שם גם בבוקר שאחרי, ברחוב מול הבניין.

ואז ראיתי אותם יוצאים, מתנשקים כזה שלום שיהיה יום מקסים, והוא נכנס למכונית והיא הולכת עם הילדה הקטנה לגן. וישר התחבאתי, כי למרות שזאת היתה רינה אשתו של אבנר, זאת היתה בלי שום בילבול גם לירי.

אפרת נסעה איתי באוטובוס כמעט שנה, כמעט בכל בוקר. הייתי מביט בה קוראת ספר בזמן שכולם בוהים באינסטגרם.

תמיד בצמה פשוטה, בלי איפור ובלי לק וכל מיני תוספות מיותרות. רק עגיל הליקס אחד שחורג מהקו באוזן שמאל, העדות היחידה למשהו שיכול לסעור בה.

היא עלתה כמה תחנות לפני ותמיד היה לה מקום לשבת. מדי פעם העיניים שלה מתרוממות לראות מה קורה מסביבה, והיא כאילו לא רואה אותי ואת המבט שלי, שגם הוא מבט של מרגל, כזה שאי אפשר להבחין שמביט.

אבל בתוכי ראיתי עוד המון דברים. ראיתי איך אני מחבק אותה מאחור, נצמד עם הפה לצוואר החלק שלה, נצמד עם הגוף לישבן הענקי שלה, מגשש עם היד לפיטמה הרעבה שלה, והצמה שלה יורדת עוד אל הגב כשהיא מרימה את הפנים בהתמסרות למגע הזה.

מפעם לפעם זה התקדם. בהתחלה החולצה, אחר כך המכנסיים, וכל הגוף הגדול נהיה יותר רפוי כשהיא נבלעה לתוך המגע והתשוקה האיטית מאוד הזאת.

ובכל פעם שהיא ירדה באותה תחנה שלי, ומיהרה לפנות לכיוון השני בלי להסתכל, הייתי הולך ומחייך, כי הייתי יודע שהיא תחזור מחר להתבייש פחות.

לפעמים, כשאני לא יודע איך קוראים למישהי (או מישהו) אני על המקום ממציא לה שם.

בדרך כלל זה נשאר אצלי בראש.

אבל עם נטע זה היה אחרת. כלומר, זאת שקראתי לה נטע.

באותה תקופה היתה נטע אחרת, אמיתית, אמיתית עד כאב (שלה). ורציתי כל הזמן להיות ליד נטע, לחבק, לדאוג לה בעיטוף בלתי נראה.

אז החלטתי שמישהי שעבדה באיזה קפה בבניין שעבדתי בו דומה לה. הדמיון היה קלוש, אבל הצורך הרגשי השלים את הפער. ואפילו מעבר לזה - גם גרם לזה לדלוף החוצה.

"היי נטע", הייתי אומר לה בבוקר.

"בוקר טוב נטע", המשכתי כשראיתי שהיא מחייכת מזה. כמעט יכולתי לדמיין שזה מחמיא לה מאיזו שהיא סיבה קינקית.

וחשבתי מה יהיה השם או הכינוי שהיא תמציא לי ולמבט הדואג והעוטף שקורא לה נטע. אבל היא רק חייכה.

ויום אחד הפסיקה לעבוד שם.

אני פותח את הבוקר בכל פעם במקום אחר, ולאט לאט יכול לשכוח מקומות קודמים, ואז לחזור אליהם בבוקר אחר כדי לנסות להרגיש את אותו הדבר שכבר איננו. 

את נכנסת למשרד שלי, סוגרת את הדלת, מתקרבת, אני מסתכל מגובה הישיבה למעלה במבט שואל.

את מחזיקה יד על השולחן, מרימה רגל אחת ומניחה את הנעל ממש בין הירכיים שלי.

ומחייכת.

אין שום מגע, ודווקא שם זה הכי חודר.

וככה זה גם עם הקול שלך. עוד לפני המילים.

הקלישאה הזאת שהחיים הם מסע. לא יודע, אני עכשיו במסע.

אולי זאת תקופה כזאת.

זה מסע פיזי שלקחתי על עצמי אחרי תקופה עמוסה מכל הבחינות. יש כאלה שחושבים שנעלמתי כמעט לגמרי.

ולפעמים עוד תוקפים אותי הכאבים הישנים ומזכירים לי שאני עדיין פה.

וגם זכרונות ישנים, תשוקות ישנות, תשוקות חדשות. ושתיקות.

יש בי שני צדדים, הצד היצירתי והזורם והמרגיש, והצד שמחפש את הכללים וההגיון הפנימי.

רק השילוב שלהם יכול לעשות אותי מי שאני מקצועית. יש בעבודה צורך ביצירתיות וזרימת הרגש, אבל כל דבר צריך להיות מוסבר בהגיון שלו, לשרת את המטרה דרך חוקים נכונים.

אבל לפעמים אין הסבר, ואי אפשר לפרוט את התחושה לחוקים.

אישה אחת תפיל אותי אל כל קפל עור שלה, תהמם אותי בכל מילה שלה, ואישה אחרת להיפך. אין הסברים.

הכל קורה כל הזמן.