אפרת נסעה איתי באוטובוס כמעט שנה, כמעט בכל בוקר. הייתי מביט בה קוראת ספר בזמן שכולם בוהים באינסטגרם.
תמיד בצמה פשוטה, בלי איפור ובלי לק וכל מיני תוספות מיותרות. רק עגיל הליקס אחד שחורג מהקו באוזן שמאל, העדות היחידה למשהו שיכול לסעור בה.
היא עלתה כמה תחנות לפני ותמיד היה לה מקום לשבת. מדי פעם העיניים שלה מתרוממות לראות מה קורה מסביבה, והיא כאילו לא רואה אותי ואת המבט שלי, שגם הוא מבט של מרגל, כזה שאי אפשר להבחין שמביט.
אבל בתוכי ראיתי עוד המון דברים. ראיתי איך אני מחבק אותה מאחור, נצמד עם הפה לצוואר החלק שלה, נצמד עם הגוף לישבן הענקי שלה, מגשש עם היד לפיטמה הרעבה שלה, והצמה שלה יורדת עוד אל הגב כשהיא מרימה את הפנים בהתמסרות למגע הזה.
מפעם לפעם זה התקדם. בהתחלה החולצה, אחר כך המכנסיים, וכל הגוף הגדול נהיה יותר רפוי כשהיא נבלעה לתוך המגע והתשוקה האיטית מאוד הזאת.
ובכל פעם שהיא ירדה באותה תחנה שלי, ומיהרה לפנות לכיוון השני בלי להסתכל, הייתי הולך ומחייך, כי הייתי יודע שהיא תחזור מחר להתבייש פחות.