ילד כותב בתוך דלי

לפעמים, כשאני לא יודע איך קוראים למישהי (או מישהו) אני על המקום ממציא לה שם.

בדרך כלל זה נשאר אצלי בראש.

אבל עם נטע זה היה אחרת. כלומר, זאת שקראתי לה נטע.

באותה תקופה היתה נטע אחרת, אמיתית, אמיתית עד כאב (שלה). ורציתי כל הזמן להיות ליד נטע, לחבק, לדאוג לה בעיטוף בלתי נראה.

אז החלטתי שמישהי שעבדה באיזה קפה בבניין שעבדתי בו דומה לה. הדמיון היה קלוש, אבל הצורך הרגשי השלים את הפער. ואפילו מעבר לזה - גם גרם לזה לדלוף החוצה.

"היי נטע", הייתי אומר לה בבוקר.

"בוקר טוב נטע", המשכתי כשראיתי שהיא מחייכת מזה. כמעט יכולתי לדמיין שזה מחמיא לה מאיזו שהיא סיבה קינקית.

וחשבתי מה יהיה השם או הכינוי שהיא תמציא לי ולמבט הדואג והעוטף שקורא לה נטע. אבל היא רק חייכה.

ויום אחד הפסיקה לעבוד שם.