זה תמיד מחמיא כשמישהי מתחילה איתך, אבל תמיד יש גם איזה חשד שמשהו פה לא הגיוני.
זה לא מישהי שנכבשת בחיזוריך. זאת מישהי לגמרי זרה, שרואה אותך בפעם הראשונה באיזה פאב וישר מתיישבת לידך ומחייכת ומדברת, ותוך כמה שניות מלטפת את גב היד, ופתאום אין סבלנות לסיים את המשקה, שעכשיו הוא כאילו סתם מעכב הכל, והנה אתם בדרך לדירה שלה, שזה ממש פה קרוב.
ולא הגיוני שכל כך מהר הכל קורה, ואין כוונות נסתרות, או כסף או פשע, או הכל יחד.
אבל הנה זה קרה.
המיטה של לירי היתה רכה ונעימה, דירת רווקות כזאת פשוטה וכמעט ריקה, אבל מפנקת. מפנקת כמעט כמוה.
ואז כששאלתי אם לא מפריע לה שהחלון נשאר פתוח היא חייכה וליקקה לי את השפתיים ועלתה עלי. זה כנראה אפילו יותר הדליק אותה. במיוחד כשהזכרתי את זה.
בפעם השניה גם הספקתי להציץ לרגע מהחלון הזה לפני שלירי טרפה לי את הגוף בייצר שלה.
והיה נדמה לי שראיתי בחלון ממול צללית קצת זזה. יותר מזה לא יכולתי לראות. אבל זה הספיק כדי להיתקע לי בראש כל הלילה אחרי זה. וגם תוך כדי.
בסוף לא התאפקתי. אחרי יומיים עליתי בזהירות לבניין ממול וניסיתי להנדס בראש איזו דירה זאת.
הלב שלי דפק יותר מאיך שהוא דפק שם בפאב כשהיא נגעה בי. אבל בסוף היה שם על הדלת שלט שמח כזה של רינה ואבנר גרים באושר. כבר לא הבנתי כלום. הרצתי סרטים בראש עד שהפסקתי להאמין שזה קרה, או קרה כמו שחשבתי שזה קרה.
כל כך לא האמנתי, שחיכיתי שם גם בבוקר שאחרי, ברחוב מול הבניין.
ואז ראיתי אותם יוצאים, מתנשקים כזה שלום שיהיה יום מקסים, והוא נכנס למכונית והיא הולכת עם הילדה הקטנה לגן. וישר התחבאתי, כי למרות שזאת היתה רינה אשתו של אבנר, זאת היתה בלי שום בילבול גם לירי.