כמעט בכל פעם שאני בצפון אני עושה סיבוב ונכנס למושב, עוצר שנייה ליד הבית של ענת ומסתכל על הקירות הדוממים.
למרות שענת מזמן לא גרה שם, וגם לא אמא שלה כבר לא.
התאהבתי באמת בענת. דמיינתי חיים שלמים איתה, או לפחות התכרבלות נעימה על ספה משלנו. באופן לא אופייני, פחות הייתי עסוק בלדמיין אותה עירומה, ויותר את הביחד שלנו.
היתה לנו חברות טובה, מרעננת, עם הרבה נושאים משותפים, שירים ששנינו אהבנו, הבנה נעימה שבשתיקה.
אבל היתה גם הבנה שהיא לא רוצה שום דבר מעבר לידידות. ידידות מהסוג שאפילו מתחמק ממגע ידידותי של חיבוק או נשיקה על הלחי.
למרות שאמא שלה ממש רצתה "לשדך" בינינו. עוד מהחיוך ההוא בפעם הראשונה שהייתי שם בבית, וגם אחר כך. עוד די הרבה אחר כך.
גם אחרי אותו ערב שהיא התקשרה ואמרה שהיא במרכז ושאם אין לי מה לעשות נשב אולי לאיזה קפה קצר.
קפה קצר עם אמא שרוצה שאני אהיה עם הבת שלה, שאני רוצה כל כך.
קפה קצר לפעמים הופך לשיחה ארוכה, ושיחה ארוכה הופכת לפעמים למתח מיני, ומתח מיני הופך לפעמים ללילה במלון זול ברחוב הירקון.
עם אמא של ענת.
וזה היה סקס כמו שלא היה לי בחיים. אחרי השיחה הארוכה היינו שם כמעט בלי מילים, אבל היא ידעה לבקש גם עם הגוף דברים שבחיים לא חשבתי שמישהי תבקש, תדרוש, תיקח. וכל הזמן הזה אני מנסה לא לחשוב על ענת, לא לחשוב איך בכלל הגעתי למיטה כזאת שהיא בדיוק ההיפך מספה של התכרבלות.