ילד כותב בתוך דלי

באמצע הלילה יצאתי מהאוהל להשתין.

בדרך לשירותים הצצתי שוב לכיוון בונגלו מספר 3, כבר מתוך הרגל.

ההרגל נולד רק כמה שעות לפני זה, כשראיתי בפעם הראשונה את האמא מבונגלו מספר 3 מסדרת את התיקים והבגדים שם, בזמן שהילדה שלה שיחקה לבד בכדור.

יש משהו מהפנט בלראות גוף גדול עושה פעולות לא אלגנטיות. לא משתדל, לא מתאמץ.

זה קצת מחפיץ, קצת לא יפה להציץ, אבל זה הדבר האמיתי. השומנים שיוצאים מהשרוול, השיער הפרוע שקצת מפריע, החצאית שעולה כשהיא מתכופפת, חושפת ירך שלא מנסה לפתות אלא נטו תומכת בגוף.

ברגעים האלה שהיא רק האמא, שדואגת לילדה שלה לקראת הערב, בבונגלו מספר 3.

שם היא הכי אישה בעיני.

ושם בשבילי בפעם הראשונה אולי, אחרי מסע ארוך, אמא, גם שמנה, היא פתאום לא אישה גדולה אלא קטנה מולי.

וקשה להסביר כמה זה כובש ומהפנט. מי שלא אני לא יכול להבין.

ואז באמצע הלילה, בדרך לשירותים, העפתי שוב מבט והיא היתה שם. יושבת לבד מחוץ לבונגלו מספר 3, ליד שולחן האבן.

- "מה, אתה לבד פה?" היא שואלת.

- "כן"

- "מוזר להיות לבד פה. אין פה הרבה שבאים לבד"

- "למה את לא ישנה?"

- "סתם, אתה יודע..."

לא, אני לא יודע,  ואני ממשיך להסתכל עליה גם כשכמעט אין שם אור, והיא מרגישה את זה.

ואני מוציא את ערכת התה, מדליק את הגזייה, ותוך כמה דקות אנחנו בשיחה של חושך. והידיים מתחברות, ועכשיו היא כבר מסדרת את השיער, ומוטרדת מאיך שהירך נראית מולי.

ושנינו רוצים יותר מיד ביד, באוהל של הלבד שלי, אבל הילדה שלה בבונגלו מספר 3 תיבהל אם היא תתעורר ולא תמצא את אמא.