ילד כותב בתוך דלי

למרות שכל הפואנטה של ריצה היא להיות לבד עם רעש הנשימות ורעש הרוח באוזניים, שפורעים ומסדרים מחדש את המחשבות - יש גם חווייה מהנה במירוץ המוני ועממי שכזה, כמו אתמול בערב ברמת גן.

רצה לפני אישה עם קוקו קופץ, ועם ישבן וירכיים רחבים ומפוארים, שנעים בתוך הטייץ באופן שמדגיש את כפל המשמעות של המילה "נעים".

אני מזיעה, תן לי להתקלח קודם, היא תגיד כשלא יהיה לה נוח להתעטף בחיבוק שלי.

היא תתפשט לאט ליד האמבטיה, הנשימות כבר יירגעו קצת, והזיעה על המצח תתחיל להתייבש כשהיא תיכנס לאמבט ותפתח את הברז.

והיא תרגיש שאני נושם מאחוריה, כמו אז בריצה. ואת המגע המלטף שלי בבטן הרכה הלחה שלה. והיא תלחש, ותלקק אצבע אחת שלי בזמן שהיד השנייה תחליק אצבעות בין פלחי הישבן הרטובים והנעימים האלה, והנשימות שלה שוב יתעוררו, והזיעה המגרה על המצח שוב תבצבץ, והברז ייפתח.

אני כל כך נמשך לגוף המיוחד שלך, שאני מחפש אותו בכל אחת שאני רואה סביבי.

המגדל היה אז חדש לגמרי, עוד לא ממש מוכן אפילו.

היינו יורדים לקומה 12, שבה היה רק שטח משרדים אחד מוכן - אבל עדיין לא מאוכלס.

וכבר היו שם שירותים. שירותי נכים. גדולים יותר מחדר אמבטיה ממוצע, נקיים, מבריקים, מעוצבים כמו במלון בחו"ל.

ושם אף אחד לא היה רואה אותנו, לא רואה שהגענו, לא רואה שנכנסנו, לא רואה מה עשינו ומתי עלינו בחזרה לקומה שלנו.

ואיך הגורל לפעמים מסובב אותנו כמו במשחק פרה עיוורת, ופוקח לנו את העיניים באותו מקום, שהוא בעצם כבר מקום אחר.

כשהזמינו אותי לפגישה ידעתי שזה אותו המגדל. וידעתי שהוא כבר לא חדש, ולא כל כך ריק, ואולי כבר לא נקי ומבריק כמו אז.

וכששאלתי "באיזו קומה אתם יושבים", חשבתי שיגידו 12.

אבל אמרו 18.

ובכל זאת, לפני הפגישה הייתי חייב, כמו בלש או מרגל, ללחוץ במעלית "12", ובפנים תמימות וחתומות לבקר בזכרונות שלי.   

לפני כמה שנים עברתי ניתוח, ובלילה כשהייתי לבד בבית החולים, מחובר לכל הצינורות והכל, היה לי משעמם ונכנסתי כאן לצ'ט, ויצאה לי אחת השיחות הכי מסעירות ומעיפות בחיים.

וההיא בצד השני לא ידעה איפה אני ואיך אני נראה ואיך הכל מסביבי, כי לא רציתי להיות המסכן שכואב לו ושזה יהיה נושא השיחה. מבחינתה הייתי בבית באור מעומעם ובשיא האינטימיות.

וגם מבחינתי.

שולטת מחפשות נשלטח: דרושה סאבית מעט קינקית שתהיה חברת נפש, אשת שיחה מעמיקה שמתעניינת בפילוסופיה ואמנות.

שולטת מחפשת נשלט: התפנתה משרה של עבד נקיון ללא מין שמדי פעם גם יסיע אותי למסיבות ויישאר בחוץ.

בדרך למטבחון להכין קפה או תירוץ אחר, אני עובר ליד המשרד שלה. היה לה חם ומעצבן אז היא הפשילה למעלה קצת את השמלה, חושפת שוק וחצי ירך לגמרי לא חטובים.

אני ואמנות המבט החטוף, שכאילו לא הביט, אבל חדר עמוק.

זה שבריר שנייה, ועדיין היא יודעת שאני מסתכל.

כשהיא קראה לי לעזור לה עם התוכנה הסוררת, משהו שחימם ועיצבן אותה חצי בוקר, אמרתי לה זה קל, בשמחה. למרות שלא אני צריך לעשות כאן דברים כאלה, עמדתי ליד השולחן שלה, התכופפתי אל המקלדת והעכבר והאצבעות המיומנות שלי רצו לפתור לה את התיסכול כמה שיותר מהר. היא החליקה לאחור עם הכיסא, לא להפריע.

ידעתי שהיא מביטה לי בישבן ומחייכת.

היא שוכבת נעימה, קוראת ספר ואולי מחייכת.

הבטן שלה בהירה, רכה וחופשיה, עולה ויורדת בקצב נשימות רוגע.

השדיים שלה נחים כל אחד במורד הצד שלו, הפטמות כמו מביעות מחשבות כמוסות בשירת כיווץ והרפייה.

והידיים שלי רק מלטפות את קצות שיער הערווה הארוך והעבות, רחוק מעור הפות, וכל כל קרוב.

הייתי מכור ללהריח אותה מהאצבעות שלי בכל הבוקר שאחרי.

הייתי מכור ללבהות בשיער הערווה שמציץ לה בצדי מפשעות התחתונים.

והיא תמיד כדי לסמם אותי היא היתה קוראת לי "אלוף האלופים" אחרי שנשימתה נרגעה מהאורגזמה האוראלית.

איכשהו יצא שביקרתי היום בבי"ס יסודי כדי להעביר איזו פעילות לילדים חמודים.

מישהי אמרה לי שהם חמודים כי אני פוגש אותם רק לפעילות הזאת ולא באמת הורה שלהם.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שלפני זה הייתי בחדר המורים.

להיכנס לחדר המורים זה ישר אינסטינקט של ביקור בעיר האסורה, ושעוד רגע נוזפים בך על עצם היותך שם, או על עצם היותך בכלל.

אני ישר חוזר להיות הילד הזה ששלחו אותו לשם להביא משהו או לתת משהו והקול שלו רועד עוד לפני שהוא מדבר בכלל.

אני ישר מרגיש לא שייך, שזה די נכון גם עכשיו, כי אני באמת לא שייך, אבל לא מאותן סיבות.

אבל עכשיו, למרבה הדיסוננס אני האטרקציה. אני זה שמציעים לו שוב ושוב קפה (סירבתי בנימוס כי מה שיש שם זה לא קפה). לא מסלקים אלא מציעים לי לשבת, מקיפים אותי בסקרנות. 365 מעלות. והיא בוגרת, דשנה, מחייכת בנסיון לרסן את שדיה שכאילו מתנדנדים מעצמם כדי לברוח משם.

הדיסוננס הזה של חוויה של עכשיו שמתערבבת בתחושה ודמיונות של אז.  

ודיסוננס תמיד מחרמן אותי.

אני במקלחת אוחז במותניה כמו שהוא לא אחז מעולם, ומרעיד ממנה גניחה בכל פעם שאני הולם בחדירה.

ואני על הספה שלה מעסה ומנשק את רגליה אחרי שהיא עמדה כל היום והתעייפה.

אני מושך לה בשיער ובפטמות הרעבות כמו שאף שיגרה שלה לא עשתה מעולם.

ואני פורקן לתשוקה שלה לבעול גבר, בכל כך הרבה רמות, התשוקה שהיא לא תגלה לסביבה השיגרתית שלה לעולם.

והתמונות מתחלפות לי בראש בקצב של סרט מצוייר.

העניין עם אשליות אופטיות הוא שגם כשאתה יודע בבירור ששני העיגולים באותו גודל, או שהקווים ישרים או מקבילים או מה שהם לא נראים, ואתה יודע בדיוק למה המוח שלך מתבלבל, ואתה מבין בדיוק ברמה הכי מקצועית ומדוייקת למה זה עובד - זה עדיין עובד. אתה עדיין רואה את האשליה. אתה עדיין רואה את העיגולים שונים, את הקווים עקומים.

המוח הכנוע חזק יותר מהמוח השולט.

ולפעמים זה אותו הדבר גם באשליות רגשיות.

אתה מבין שזאת היתה סחיטה רגשית, ולא כשרון קיצוני לקריאת רנטגן של המצב המנטלי שממול.

אתה מבין שהיא שאלה על הגוף שלה והסקס שלה כי היא היתה נבוכה, ולא כי היא היתה בטוחה.

אתה מבין שהיא נעלבה כי התעוררו שם פצעי העבר. הרי היא סיפרה לך עליהם.

אתה מבין שהיא כלאה אותך כי היא פחדה שתלך, ולא כי היא הרגישה חזקה.

אתה מבין שנסחפת לכל העלבות שלה כי לא הצלחת להיות בוגר מול הילדה שהתחפשה לגדולה. אתה יודע שהיום אתה מגיב בזילזול כשזה כל כך שטחי ורדוד.

ובכל זאת אתה עדיין ממשיך לפתח ולהעמיק את כל מה שהיה שם. את הפעם הראשונה שהרגשת שזה אמיתי וטבעי. ממשיך להרגיש את כל האשליה, ואף יותר.