איכשהו יצא שביקרתי היום בבי"ס יסודי כדי להעביר איזו פעילות לילדים חמודים.
מישהי אמרה לי שהם חמודים כי אני פוגש אותם רק לפעילות הזאת ולא באמת הורה שלהם.
אבל זה לא העניין. העניין הוא שלפני זה הייתי בחדר המורים.
להיכנס לחדר המורים זה ישר אינסטינקט של ביקור בעיר האסורה, ושעוד רגע נוזפים בך על עצם היותך שם, או על עצם היותך בכלל.
אני ישר חוזר להיות הילד הזה ששלחו אותו לשם להביא משהו או לתת משהו והקול שלו רועד עוד לפני שהוא מדבר בכלל.
אני ישר מרגיש לא שייך, שזה די נכון גם עכשיו, כי אני באמת לא שייך, אבל לא מאותן סיבות.
אבל עכשיו, למרבה הדיסוננס אני האטרקציה. אני זה שמציעים לו שוב ושוב קפה (סירבתי בנימוס כי מה שיש שם זה לא קפה). לא מסלקים אלא מציעים לי לשבת, מקיפים אותי בסקרנות. 365 מעלות. והיא בוגרת, דשנה, מחייכת בנסיון לרסן את שדיה שכאילו מתנדנדים מעצמם כדי לברוח משם.
הדיסוננס הזה של חוויה של עכשיו שמתערבבת בתחושה ודמיונות של אז.
ודיסוננס תמיד מחרמן אותי.
אני במקלחת אוחז במותניה כמו שהוא לא אחז מעולם, ומרעיד ממנה גניחה בכל פעם שאני הולם בחדירה.
ואני על הספה שלה מעסה ומנשק את רגליה אחרי שהיא עמדה כל היום והתעייפה.
אני מושך לה בשיער ובפטמות הרעבות כמו שאף שיגרה שלה לא עשתה מעולם.
ואני פורקן לתשוקה שלה לבעול גבר, בכל כך הרבה רמות, התשוקה שהיא לא תגלה לסביבה השיגרתית שלה לעולם.
והתמונות מתחלפות לי בראש בקצב של סרט מצוייר.