ילד כותב בתוך דלי

התקופה הזאת בחיים היא כמו יום שבו החזאי הבטיח גשם חזק, ואתה יוצא החוצה והכל מעונן וקריר אבל אין גשם. ואתה מסתכל למעלה - עננים כהים, מסתכל למטה- אדמה יבשה. ואתה מרגיש את הלחות באוויר, אבל אמרו שיהיה גשם, ואין. והדקות עוברות, והשעות חולפות, והכל נשאר ככה. קריר, כהה, לח ויבש. ואתה עומד מול כל זה, מול המציאות ומול ההבטחה, והידיעה הברורה שהגשם יבוא, ומול הפער שבין זה לזה. ואתה הולך ברחובות ובשדות ובאדמה החשופה כמוך, ובשלב מסויים אתה כבר רוצה שהגשם הזה יבוא וישטוף, למרות שאתה כבר רחוק מהבית ומכל מחסה.

השינה שלי לא שלמה כבר תקופה. רעש פנימי קטן של דף שהתהפך מרוח מחשבה קלה שנשבה בתוכי יכול להשאיר אותי כותב את המחשבה הזאת כמו סרט מתח, דרמה שמתפתחת מהר מדי ונעלמת בתהום שיצרה בעצמה.

והזמן הזה שבין הלא-נים לנים הוא הזמן שבו הכל חי. נשימות של בטן אמהית עולה ויורדת, שלוות עסיס אהבים מתייבש בסתר בשולי סדין, כל הצורות והצבעים שהתערבבו ביום ובלילה.

שם אני מתקיים, שם אני מחבר בין פיסות הזייה לשברי זכרונות לכל מה שכבר אי אפשר לדעת אם היה באמת או נוצק כל כך במדוייק בתוכי שהוא כבר אמת לעצמה. 

אני כל כך רוצה לישון, וכל כך יודע שכבר לא אצליח.

אמא, ציירתי עוד ציור...

איפה שהוא ברדיוס שמסביב לדירה הראשונה שגרתי בה לבד, הייתה שכנה שנהגה להיות קולנית מאוד בסקס.

עד כאן זה משהו שכנראה קורה כמעט לכל אחד מתישהו בחיים.

אבל היא היתה צועקת את השם שלי.

כנראה שלפרטנר שלה ולי יש אותו שם (זה ההסבר הכי הגיוני שמצאתי) - אבל עדיין זה היה מוזר לשמוע את זה בכל פעם מחדש.

עד היום אני לא יודע מי זאת שגנחה וצעקה את השם שלי ככה, אבל הייתה גם השכנה הצעירה שתי קומות מתחתי, שיום אחד התיידדנו קצת על רקע הברגת מדף אל הקיר, ומאותו רגע - בלי שום ביסוס ראייתי כלשהו - היא וההיא התמזגו לדמות אחת, כי ככה היה יותר מסעיר לראש ולנפש שלי.

נזכרתי בזה כי לפעמים אני נתקל בבלוגים כאן בפוסטים שמשחזרים את אותה תחושה בדיוק - אותה עצירת נשימה שמתרחשת כשהם יורים ישר לתוך הלב את האשליה הזאת שהם נכתבו עלי.

אמא, ציירתי ציור...

בוא פשוט נמשיך להרדם מאוחר, ואז להתעורר, ושוב להרדם ולהתעורר, ולישון שינה קלה מדי בתקופה עמוסה, בדרך לתקופה עוד יותר עמוסה.

בוא נראה איך זה יתקדם.

הריח באצבעות שלי זאת החרמנות שלך או שלי?

לפעמים יש תחושה מאוד מדוייקת ומאוד רעה, שאתה מכיר כבר כל כך טוב, עד שאין לך שום ברירה אלא ללמוד להתאהב בה.

היתה לפני כמה שנים תקופה של צורך. עבדתי אז באיזה פרויקט כמה פעמים בשבוע במגדל משרדים כלשהו בת"א. והיה שם בית קפה, והוא הפך להיות בית לצורך. בית לבריחה. הייתי יושב שם שעות ומצייר, והייתי יושב שם בצ'ט של האתר. לא כדי לחפש הכרות או מפגש, לא כדי לחפש גירוי במילים. כדי לברוח, כדי לקבל בידור זול ופשוט. בדיחות קלילות, שיחות חסרות תכלית. כל התכלית היא להיות שם.

מדי פעם אני חוזר לשם, בלי שום סיבה. הפרויקט הסתיים מזמן, הם בכלל עברו מהמגדל ההוא. גם הבעלות על בית הקפה התחלפה.

ואני חוזר לשם כשיש לי זמן, ופשוט יושב שם. כמו אז.

ואני יושב שם איתך, בלי שום תפקידים וטקסים, ומילים שנובעות מתוך הגדרות של תפקידים וטקסים. בשיחה הכי רגועה והכי איטית והכי חודרת שיש.

ואת אומרת פתאום "אתה הרי לא תרד פתאום לברכיים כאן ותיצמד לרגל שלי".

ואני מחייך, כי אין דרך יותר נעימה להגיד לא.

והסנדל שלה נשאר על הריצפה, והרגל שלה עולה ומניחה את עצמה על הברכיים שלי.

והיא מחייכת, כי אין דרך רגועה ואיטית יותר להגיד לי את מה שברור.

ואני מניח את כף היד ומלטף, ומעסה ברכות איטית וחודרת.

ואנחנו ממשיכים לשוחח, לא כדי לחפש גירוי במילים. שיחה הכי פשוטה שיש. כמעט כמו חיוך של שתיקה.

חמישה ימים של חופשה משפחתית. להיות בבית גדול אחד עם המשפחה המורחבת שלה, לבשל יחד, לשחק יחד, לדבר יחד, לאכול, לשתות יחד.

לחלום לבד.

להאחז בכל זנב אינטימי, בכל מבט קינקי דמיוני, לברוח בסתר לרגעים צלולים ומהירים, תוך כדי המרדף.

זה כמו חלום, ועכשיו צריך לחזור למציאות.

ואולי בעצם כמו יותר מדי מציאות, ועכשיו אפשר לחזור לחלום.

הפנטזיה היא לא משהו שייעלם, היא לא משהו צדדי. היא כמו מחלה כרונית, כמו תכונת אופי, היא חלק ממני. חכי לי, אני חוזר אלייך.