ילד כותב בתוך דלי

חמישה ימים של חופשה משפחתית. להיות בבית גדול אחד עם המשפחה המורחבת שלה, לבשל יחד, לשחק יחד, לדבר יחד, לאכול, לשתות יחד.

לחלום לבד.

להאחז בכל זנב אינטימי, בכל מבט קינקי דמיוני, לברוח בסתר לרגעים צלולים ומהירים, תוך כדי המרדף.

זה כמו חלום, ועכשיו צריך לחזור למציאות.

ואולי בעצם כמו יותר מדי מציאות, ועכשיו אפשר לחזור לחלום.

הפנטזיה היא לא משהו שייעלם, היא לא משהו צדדי. היא כמו מחלה כרונית, כמו תכונת אופי, היא חלק ממני. חכי לי, אני חוזר אלייך.