יש לי בעיה עם דרמות-יתר, וככל שעוברות השנים זה אפילו מקצין, או הייתי בעצם אומר מתחדד.
בתור ילד יכולתי להתלהב מטקסים, מדיבור פומפוזי של נואמים, או סתם אנשים שמרימים את האינטונציה בנקודות ה"נכונות" של המשפט. היום זה מזוייף בעיניי, זה לא מרתק אלא מרחיק. תדברו רגיל ותניחו לי כבר.
קשה לי עם אנשים שמרצינים כדי להראות את זה, וכשהם מגיבים לחדשות הם עסוקים בתיאור הרגש בקול ("נורא", "עצוב כל כך" וכאלה) במקום פשוט סתם להרגיש אותו בפנים, כי חשוב שידעו מה הם מרגישים יותר מזה שהם אשכרה ירגישו, שלא לדבר על יחשבו.
לכן גם קשה לי עם חדשות, לא בגלל התוכן, אלא בגלל ההגשה האובר יונית-לויסטית עם הראש באלכסון למטה והלהגיד מה צריך להרגיש.
ולכן גם מרחיקה אותי קשיחות מעושה כזאת של יחסי "שליטה". אם את דומיננטית את תגיעי לזה סתם בלשבת מולי בבית על הספה, או בבית קפה בשיחה מחוייכת לגמרי. הדרך להתמסרות נסללת בהערכה, וההערכה היא זאת שמשתקת את ההתנגדות הטבעית. זה קורה כי זה צריך לקרות מתוך עצמו, לא כי אומרים שזה צריך לקרות. ולא משיגים את זה בכוח, ולא בדרמה.
