היתה לפני כמה שנים תקופה של צורך. עבדתי אז באיזה פרויקט כמה פעמים בשבוע במגדל משרדים כלשהו בת"א. והיה שם בית קפה, והוא הפך להיות בית לצורך. בית לבריחה. הייתי יושב שם שעות ומצייר, והייתי יושב שם בצ'ט של האתר. לא כדי לחפש הכרות או מפגש, לא כדי לחפש גירוי במילים. כדי לברוח, כדי לקבל בידור זול ופשוט. בדיחות קלילות, שיחות חסרות תכלית. כל התכלית היא להיות שם.
מדי פעם אני חוזר לשם, בלי שום סיבה. הפרויקט הסתיים מזמן, הם בכלל עברו מהמגדל ההוא. גם הבעלות על בית הקפה התחלפה.
ואני חוזר לשם כשיש לי זמן, ופשוט יושב שם. כמו אז.
ואני יושב שם איתך, בלי שום תפקידים וטקסים, ומילים שנובעות מתוך הגדרות של תפקידים וטקסים. בשיחה הכי רגועה והכי איטית והכי חודרת שיש.
ואת אומרת פתאום "אתה הרי לא תרד פתאום לברכיים כאן ותיצמד לרגל שלי".
ואני מחייך, כי אין דרך יותר נעימה להגיד לא.
והסנדל שלה נשאר על הריצפה, והרגל שלה עולה ומניחה את עצמה על הברכיים שלי.
והיא מחייכת, כי אין דרך רגועה ואיטית יותר להגיד לי את מה שברור.
ואני מניח את כף היד ומלטף, ומעסה ברכות איטית וחודרת.
ואנחנו ממשיכים לשוחח, לא כדי לחפש גירוי במילים. שיחה הכי פשוטה שיש. כמעט כמו חיוך של שתיקה.