ילד כותב בתוך דלי

יש לי בעיה עם דרמות-יתר, וככל שעוברות השנים זה אפילו מקצין, או הייתי בעצם אומר מתחדד.

בתור ילד יכולתי להתלהב מטקסים, מדיבור פומפוזי של נואמים, או סתם אנשים שמרימים את האינטונציה בנקודות ה"נכונות" של המשפט. היום זה מזוייף בעיניי, זה לא מרתק אלא מרחיק. תדברו רגיל ותניחו לי כבר.

קשה לי עם אנשים שמרצינים כדי להראות את זה, וכשהם מגיבים לחדשות הם עסוקים בתיאור הרגש בקול ("נורא", "עצוב כל כך" וכאלה) במקום פשוט סתם להרגיש אותו בפנים, כי חשוב שידעו מה הם מרגישים יותר מזה שהם אשכרה ירגישו, שלא לדבר על יחשבו.

לכן גם קשה לי עם חדשות, לא בגלל התוכן, אלא בגלל ההגשה האובר יונית-לויסטית עם הראש באלכסון למטה והלהגיד מה צריך להרגיש.

ולכן גם מרחיקה אותי קשיחות מעושה כזאת של יחסי "שליטה". אם את דומיננטית את תגיעי לזה סתם בלשבת מולי בבית על הספה, או בבית קפה בשיחה מחוייכת לגמרי. הדרך להתמסרות נסללת בהערכה, וההערכה היא זאת שמשתקת את ההתנגדות הטבעית. זה קורה כי זה צריך לקרות מתוך עצמו, לא כי אומרים שזה צריך לקרות. ולא משיגים את זה בכוח, ולא בדרמה.

לשבת בסלון שלך, אחרי שהקפתי אותך בכל המשקה והמתוק שרצית. לעמעם את האורות, לשים את הסרט שראיתי כבר מאה פעמים.

אבל לא ראיתי ככה.

כשאת על הספה אחרי היום המתיש, ואני על השטיח צמוד צמוד אליך. ואני מלטף את הרגל העייפה שלך, והרגל מלטפת אותי, עוטפת ומחבקת אותי.

זה כל כך טבעי, נחנק מרוב שזה נושם לרווחה.

את מרגישה את הרעד?

אחרי שכל זה ייגמר, אני אשקע בתוך אמבטיה מלאה מים חמים מאוד, אתקפל על הצד כמו עובר ואעצום עיניים וארגיש את המים עוטפים אותי כמו שמיכה.

ואז אני רוצה לשקוע בין עשרים כריות רכות, ולישון. פשוט לישון.

מדהים כמה כוח יש לפעמים לתמונה פשוטה ותמימה שאתה רואה לרגע.

ספסל מול נוף גלילי, ליד שולחן בחצר של יקב. בוקר טעימות כזה, משיקים כוסיות יין צונן. היא מחייכת ופתאום מניחה את כף הרגל שלה על הירך שלי. הנעל שלה נשארת למטה. היד שלי היא עכשיו הנעל שלה. מלטפת, גולשת לעיסוי.

היא מוזגת לנו עוד כוסית ומחייכת, וזה זורם כל כך טבעי ושקט. אני כבר מרגיש איך היא חדרה אלי.

כשנחזור מליל הסדר נהיה קצת שתויים, אבל אהיה מספיק בהכרה כדי לזכור לסמן לעצמי עם עט את הסימן המוסכם הקטן במקום ההוא על העור, ואז אכנס איתה למיטה. והכל ילך לפי התסריט שקבעת לי מראש. אגיד את הדברים שאמרת לי להגיד, אעשה את הדברים שם לפי הסדר, אתבונן בתגובות, אמשיך לפי ההוראות.

במצב הכי אינטימי שלי ושלה עם הנוכחות שלך שנכתבה מראש, מנגנת בי ומתנגנת בתוכי.

היינו בצימר לחגוג לה יום הולדת.

הכנתי הכל, ברכה אישית בפורמט קומיקס, יין שהיא אוהבת, הפתעות שהחבאתי במזוודה כדי לפזר אותן במדוייק בחדר.

היא אוהבת לחגוג ככה, עם כל התשומת לב.

ואני אוהב לעמוד מאחוריה כשהיא מביטה בחלון שצופה אל הנוף, ולהפשיט אותה.

לראות את הגוף שלה נחשף, להרגיש את הרעד של המבוכה שלה שמתערבבת עם הרצון להתעלם מאותה מבוכה.

לשמוע בלב את השיחה הפנימית שלה.

אין אף אחד ממול, אף אחד לא רואה...

ואם מישהו יעבור?

זה מאחורי חלון ומול שדות פתוחים...

למה הוא מוריד לי את התחתונים?

למה זה מפריע לי שהוא מוריד לי את התחתונים?

איך הוא רואה אותי? מה הוא חושב על התחת שלי?

אני רוצה שהוא יגע בי כדי להפסיק לחשוב.

למה הוא עוצם לי את העיניים? עכשיו אני לא אדע איך אני נראית.

אני מרגישה שהוא מקרב את התחתונים שלי לפנים.

למה אני רודפת אחריהם עם האף?

אני לא אוהבת את זה...

אני אוהבת את זה...

אני חייבת שהוא יגע בי כדי לאהוב את זה...

וככל שזה נמשך, הגניחות יהיו יותר חזקות אחר כך, אני יודע כבר.

ויותר מביכות גם.

עוד יום שהתחיל בחרמנות נוטפת ומסתיים במיגרנה.

אף פעם לא ברחתי. ופתאום אני רוצה לברוח. מרגיש את הלחץ ממש פיזית על החזה. כמו סלע כבד וחד.

העומס בעבודה, פלוס פרויקטים פרו בונו שלא נעים לומר (אבל בשביל מה יש לי פה בלוג אם לא כדי לומר דברים שלא נעים בחוץ) - אבל מרגישים כמו אילוץ, כמו טורח.

ושיחות מתישות וחסרות תוחלת עם אנשים, כולל משפחה. זה מעייף.

והעניין הבריאותי הקטן הזה שמרים ראש, עם או בלי קשר לכל זה.

בא לי לגור באוהל ליד איזה נחל שבוע. לקום בבוקר לשטוף פנים ולהכין תה על מדורה ולנגן בגיטרה בלי לדעת מה.

או סתם לישון כל היום. אני מתגעגע לישון.

השבועות האחרונים חידדו אצלי תובנה ישנה:

אחת הבעיות הכי מסובכות בחיים היא איך להבחין בין פנטזיות לטווח ארוך, בואכה לייפסטייל ולייפטיים, לבין פנטזיות לטווח קצר עד מיקרו-קצר, כאוננות חטופה של רגע שהתפנה במפתיע.

יש בקרים כאלה, שאני יכול להרשות לעצמי.

אני מגרה את עצמי דרך אתרים וצ'טים במשך כמה שעות, בלי לגמור. אדג'ינג של הראש - כמעט ללא מגע בכלל.

ואז אני נכנס לאמבטיה, ועומד מול הקיר. לוחץ טיפה ומרעיד את האזור הזה שמתחת לביצים, שמאחוריו כבר מחכה להתפוצצות הזאת הערמונית שהתמלאה כל הבוקר.

אפילו לא צריך חדירה וגירוי פנימי. בתוך רגע מתחילה ההשפרצה הבלתי נשלטת, כמויות עצומות, זרם בלתי פוסק של שניות ארוכות. אורגזמה שבאה מבפנים, שונה כל כך מכל מה שקורה בבעילה, שונה כל כך מכל מה שקורה באורגזמה הגברית החיצונית. ושוב ושוב, זה לא נשלט, ולא מפסיק, והרגליים רועדות.

אני לוקח קצת מהנוזלים וטועם, מתמרח בהם, על הזין הרפוי, הביצים, הפנים. אני עף עם הנוזלים למקום אחר. מולך, על הברכיים, מול העיניים הבוחנות והמביכות שלך שרואות אותי ככה, מול החיוך המרוצה שלך מהמבוכה שלי, מההתמסרות הטוטאלית. מהכניעה למה שקורה לי בגוף, והכניעה המנטלית הבלתי שתגיע באופן כל כך טבעי רק מול מי שנחשפת ככה לעוצמות של מה שעובר עלי בגוף.