ילד כותב בתוך דלי

כולם סביבי כאלה חסרי סבלנות.

אין לי כבר סבלנות לזה.

זה כאילו המקום שלי לכתוב דברים שאני לא מוציא במקום אחר.

ולפעמים זה טוב לי שגם פה לא הרבה קוראים. 

אבל לפעמים גם קצת חבל.

קורא פה לאחרונה על כל כך הרבה פרידות.

חלקן פרידות שמחברות אותך לעצמך.

ואחרות פרידות מעצמך כדי להתחבר לאשליית הגשמת הפנטזיה.

במקום אחר, בזמן אחר, היינו מפלרטטים הדדית ומרגישים את המתח המיני מחפש דרך להיפרץ ולהיפרע.

אבל יצא שנפגשנו כשרבנו על חנייה.

ובכל זאת, גם תוך כדי הויכוח הסתכלתי דרך הבגדים שלך, וחשבתי איך במקום אחר, בזמן אחר, הכעס נאחז בכמה נשימות אחרונות, השדיים הרכים משתחררים, הבטן הגדולה והיפה עולה ויורדת, והמגע המצמרר על העור מנחם הכל. 

'אתה יכול בבקשה לשמור לי על התיק והדברים"?

שנים לא ביקשו ממני לשמור.

חשבתי שזה כבר לא דבר שקורה.

ומה גרם לך לסמוך עלי שאשמור ולא אגנוב בעצמי?

ומה יש שם בתיק שלך שהכי כדאי לשמור עליו?

ומי ישמור עלייך כשהתיק יישאר פה איתי?

הפער הזה בין כמה שהיא יכולה לעצבן באיך שהיא מדברת ומתנהגת כשנפגשים לאיזה אירוע חברתי לבין איך שאני מדמיין אותה מעליי עירומה ומחייכת בבוקר אחר כך.

כולם יודעים שהיפנים, כשנשבר כלי כלשהו, מדביקים עם זהב ומכירים ביופי שבשברים, בטבעיות של אי השלמות בחיים.

אבל לאף אחד לא נעים להגיד שברור שעכשיו יש סיכוי יותר גבוה שזה יישבר שוב בדיוק באותו מקום.

מחכה שיעבור הכאב. שארדם שוב. שיגיע מחר. שהחום יעטוף. שהיא תשתה מהיין.

אני אביט בך במבט שחוקר כל קפל וקמט. שרואה את העור והבשר דרך הבד המתאמץ לעוות את קווי המתאר.

את תגידי לעצמך שזה בטח עוד פעם המבט הלועג והחודר שאת מכירה מאז שהגוף גדל.

משהו בך בכל זאת יביט בחזרה.

אולי זה מה שקרה לך אתמול, אולי זאת השיחה שלך עם החברה הבוקר בקפה, אולי זאת פיסת זיכרון ממשהו אחר, רחוק בזמן ובמרחב.

אי אפשר להסביר למה בורחים למגע כזה, הכי סודי והכי מלא בייצר, הכי מבליט כל פיסה בגוף והכי משכיח את המלחמה איתה.

לפעמים החושך המאובק והצפוף הוא החופש הכי גדול שנדע.

את יכולה להיכנס למיטה. את יכולה להיכנס לחושך. לנשימות עמוקות. את יכולה להרגיש כל תחושה בכל מילימטר בעור. את יכולה לרחף. עטופה בכל החושך והשקט והמגע המצמרר.

להפיל את כל ההגנות ששומרות אותך ערה. ששומרות עליך לא עטופה.