ילד כותב בתוך דלי

כוסמין.

כוסאמין.

זה כאילו קללה ומחמאה כרוכות יחד.

בגלל סיבות שלא צריך לפרט, הייתי תמיד רואה אותה ממרחק מסויים. משהו כמו 15-20 מטרים.

וזה היה תמיד בעבודה, היא היתה עסוקה אבל מדי פעם מרימה את הראש ומסיטה את השערות שלה הצידה. והיא היתה הולכת לכאן ולשם, וכל התנועות הפשוטות האלו שלה היו יותר יפות מריקוד.

אני חושב שהתאהבתי בה ככה מרחוק. זה נוח מרחוק, בלי לראות איך זה נראה כשהיא לא מסיטה את השיער מולי, בלי לדעת מה קורה באמת בחיים שלה, אפילו בלי להסתכל מקרוב ולראות את הפרטים שמסביב לחיוך ולעיניים.

בשלב מסויים הייתי מרותק אליה, מביט בה כשהיא עסוקה ולא שמה לב, יושב איתה בדמיון ליד הים, מרגיש את היד הרכה שלה על שלי, נוסע איתה בדמיון למקומות שבהם אפשר לראות הכל יותר מקרוב.

אבל הסוד הוא לא לראות באמת מקרוב.

שנים אחר כך עוד זכרתי אותה. ראיתי אותה בכל צעד שעשיתי, שמעתי את הקול שלה וידעתי לדמיין בדיוק את המילים שהיא תגיד.

והאמנתי שכמה שאתרחק ואתקדם, כמה שהחיים עוד יתהפכו וישתנו, הנוכחות שלה - גם אם רחוקה, מנותקת או לא קיימת - תפיל אותי בחזרה.

איכשהו, חורבות מוזנחות של חו"ל נראות לנו קסומות ורומנטיות.

ילדים בלויי סחבות משוטטים בסמטאות מתפוררות עם זרימת מים מעופשים שלא ברור מתי והיכן התחילה, ריח של בגדים שזקוקים לכביסה, ואיזו כמיהה לדג שיאזן ויסביר את הכל.

ועבורנו זה אתר תיירות, חיפוש אחרי זווית מרתקת לצילום שיתפוס את כל האווירה, או את האווירה שאנחנו רוצים שתהיה, ותחושה של זכיה במדליה עם כל לחיצה על הדק המצלמה.

אולי גם חורבות מוזנחות של אנשים הם עבורנו קצת ככה.

תמונה אקראית מחיפוש "כפר בכרתים" בגוגל, לעומת תמונה שאני צילמתי פעם בכפר בכרתים:

אז אני מתחיל את היום הבא ככה.

שתי רגליים במים

וגלים מפכים

ככל שעוברות השנים נשאר פחות זמן,

וככל שנשאר פחות זמן, דווקא כל דבר דורש יותר זמן מבעבר.

היא מודעת לבעיה הזאת שיש לה, ולכך שהיא חיה איתה ולעתים בצילה.

וכל הזמן האיזון העדין הזה לא להגביל אותה, כן לאפשר, אבל לא להכניס אותה למצבים שעלולים להסתיים במבוכה.

חבל דק של יום ועוד יום.