ילד כותב בתוך דלי

אתה יכול להרים אדם רק אחרי שהוא נפל.

אם תרים אותו לפני כן, הוא רק ייפול מגובה רב יותר.

אחרי הים אני לא מתקלח. רק שוטף רגליים מהחול. אני אוהב את התחושה והריח של המלח על העור, ומשכנע את עצמי שזה גם בריא.

ואם אני מצליח לשכנע את עצמי אז זה באמת בריא.

אחת ההחלטות הטובות ביותר שלי היתה להחזיק ברכב תמיד את כל מה שצריך כדי ללכת לים.

זה לא הרבה, מגבת, בגד ים, כפכפים, בגדים פשוטים נוספים, משהו לשבת עליו.

היה ים קר אתמול, וזה דווקא היה משמח.

הים אף פעם לא אותו ים, וגם האנשים שם רק נראים אותן דמויות עם אותן התנהגויות. המשפחה עם הילדים הקטנים שבאה למצוא שקט מהוויכוחים של הבית, הסטודנטיות ששונאות חול וגברים מציקים ובאו דווקא לכאן, הגולש שרק מחפש חוף ריק.

קל ליפול לנוסחאות אבל אנשים הם שונים כמו שכל זוג שדיים שונה מזוג אחר. וזה מה שיפה בלהסתכל על אנשים. לחפש את השוני הזה.

וגם שדיים זה תמיד יפה.

כמה צריך עוד לשבור כדי שיהיו מספיק שברים לבנות מהם משהו?

כשרשימת המשימות שלי תהיה ריקה, זה יהיה טוב או לא טוב?

כשהיינו בתיכון חיפשנו איך להציץ לשכנות. היו לנו שיחות כאלו של השוואת הישגים והענקת מדליות דמיוניות עליהם. והיו לי כמה הישגים יפים.

אחרי כמה שנים מצאתי את עצמי גר מול חלון של מישהי שרצתה שיראו אותה. בסטייל של כאילו לא, אבל ברור שכן.

וחשבתי שזה יוציא את העוקץ מההישג ומהמציצנות. חשבתי שזה לא ימשוך אותי כשזה ככה.

אבל הייתי תמים. זה עדיין משך וריתק.

החיים מפרויקט לפרויקט, מלחץ ללחץ, מדדליין לדלליין.

לפעמים אני חושב שכל מה שהייתי רוצה זה לשבת בסטודיו היפהפה שלי ולהיות חופשי ליצור את האמנות שלי.

אבל אני יודע שהייתי בעצם בורח כל הזמן לאוננות רגשית של שעות ברצף.

כל כך הרבה זמן לא ישנתי. הכל זה נמנום חולה ומעייף. שורפות לי העיניים מבחוץ ומבפנים.

אני יודע, צריך לדעת איך להושיט יד לעזרה, אבל את צריכה לדעת איך להושיט יד בחזרה ולקבל את העזרה.

נשארנו עם טעם מר בפה, וכל המימונות שבעולם לא ימתיקו את זה.

יושב אצל ההורים והרדיו שם תמיד עם מוזיקה של שירי ארץ ישראל של פעם, להקות צבאיות, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, אנחנו עוד נראה את הימים האחרים אהובי בדרך לאי שם גל רודף גל ונשבר וגם אתה לפעמים.

ותמיד התחנה הזאת לא לגמרי מכוונת, תמיד עם צרצור כזה של ארץ ישראל של פעם, והשאלות של אמא שלי אותן שאלות והצרצור אותו צרצור.

ואין לי סבלנות למוזיקה הזאת, אבל זה לא הוגן כלפי כל הכוונות הטובות והחג והמרק של פעם. אז אני שותה קפה ושותק.

ואין לי סבלנות גם לשקט.

זה הפסח הכי מוזר ובודד שהיה לי, אפילו יותר מהפעם ההיא בבית חולים.

וזה עוד רק באמצע.