ילד כותב בתוך דלי

עוד משהו שנזכרתי בו משום מה.

הייתי איתה בטיפול זוגי, לא חשוב איך התגלגלנו לזה. 

קיבלנו המלצה על מישהי, ישבנו אצלה והיא מההתחלה נראתה לי מוכרת מאוד, אבל השם שלה לא התחבר לשום דבר. ניסיתי כל הזמן להריץ בראש שמות ומסגרות אפשריות אבל זה היה חסר סיכוי.

עד שהבנתי. וזה היה עשר דקות לפני שיצאנו לפגישה. מזל שהייתי עדיין לבד. נכנסתי מהר לאינטרנט לוודא, ואכן. כמובן שזאת לא היתה היא, אבל התאומה האבודה שלה שכבה על המיטה עושה ביד למישהו שרוכן מעליה והתענגה באנחות על השפיכה שלו על הבטן שלה.

כל הפגישה ניסיתי להתרכז ולהתסתכל עליה מדברת איתנו ברצינות תהומית, אבל בעצם הצלחתי רק לראות אותה שוכבת ומתנשפת בהנאה כשהיא מלטפת מעליה זין והזרע נמרח על הבטן שלה.

בסוף הפסקנו את הטיפול ונפרדנו.

אני זוכר פעם באיזו חנות שהמוכר דיבר איתנו ופתאום התייחס אליה כאל אמא שלי. הוא באמת האמין שזה מה שהוא רואה מולו, ולא השקיע בזה יותר מדי מחשבה או תיחכום ופשוט אמר עליה "אמא שלך" באיזה הקשר מעשי של אותו רגע.

לא תיקנתי אותו, וגם לא דיברנו על זה אחר כך ולא הזכרנו את זה אף פעם. אפילו ברמז.

אבל אני זוכר שבאותו ערב היה לנו סקס מהפרועים והמטריפים אי פעם. סקס שלא שוכחים.

הייתי פעם מתכווץ אחרי הכעס שלי, מרגיש שאני נהיה קטן ורק העיניים גדולות ומאיימות להתפוצץ מלחץ פנימי.

אני מתייחס היום שונה לכעס. משתדל. מנסה מראש לחשוב איך אני לא מצטער על דברים שאעשה.

מול כעס של אחרים אני פחות נלחץ ויותר מסתכל מהצד כמו קהל.

שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

הכל בבחינה מחדש. 

נשים שמצלמות כפות רגליים כי זאת התמונה הכי קלה שאפשר לצלם כשמשעמם ומחזיקים טלפון. 

אנשים שמצלמים את האוכל שבישלו כי הם חושבים שערימה של שמן ותבלינים בתאורה מסנוורת באמת עושה תאבון.

גברים שמצלמים את הקעקוע שלהם.

לפעמים אני פונה לפורנו רק כדי לראות אם אני עדיין מצליח להרגיש מגורה.

זה עובד כמו שגירוד בעור מרפא פצע.

לילה ללא שינה שמתעורר לתוך יום של צעקות.

1. לפעמים יש כמה דקות שנראה שהכל נורמלי, הכל בסדר, כל המפלצות הלכו לישון בתוך כל הנפשות שלהן. וזה נראה כמו פעם, או כמו שהיה יכול להיות, וזה הכי מפחיד.

2. "פיקניק" עם חברים שלא היו פה שנה. הכלד שידור חוזר של כל הפיקניקים אי פעם.

3. לשרוט את הידיים באיזו עבודה חקלאית, או לפחות גינון, זה לא פתרון אבל זה מאפשר להרגיש יותר את הנשימות.

יש פרויקטים שהם תהליכים שדורשים גם את הצד של הפתרון המעשי, וגם את הצד של ה"פוליטיקה", שבהכרח קשורה לרגשות.

אני בבסיס תמיד מעשי, פרקטי, שואף למצוא את הפתרון. אבל למדתי גם להשחיל את התהליך הפוליטי והרגשי, בשקט בשקט כמו עבודה עם פלסטלינה ולא כמו חציבה רועשת באבן.

ואז באים אנשים עם התפוצצות רגשית ומחרבים את כל התהליך, וכל הפרויקט חוזר אחורה.

ובינתיים בכלל קראו לי למשהו אחר ואין לי זמן אפילו לחזור לתקן. מצד שני לא ממש יש לי עכשיו מצב רוח וסבלנות לתקן.

לא בטוח שבכלל הצלחתי לנסח את זה בצורה מובנת. אבל גם זה לא משנה.

שוקל לברוח לים להמשך היום. או השבוע.

אולי פשוט הגיע הזמן לסתום את הפה לאיזו תקופה.

מה שמאיים ושובר זה לא צעקות, כעס, קשיחות או חוסר נחמדות.

מה שבאמת הורס את הנפש זה שלפעמים יש נחמדות, ויש חיוכים, ואין כעס, והכל בסדר.

אם אמא לא עקבית בתגובות ובחוקים הקשוחים, זה גורם כל הזמן לרצות להבין איך מגיעים לנחמדות שלה. זה הופך למטרת חיים להבין מה באמת הכללים, ואין בסוף כללים כי אין עקביות. זה לקחת את הנפש בת ערובה. זאת השליטה בנפש.

פעם קראתי שורה באיזה שיר שבו ציפור אומרת: "מה שפוצע את כנפי חלומי הוא לא סורגי המתכת, אלא הרווחים הצרים ביניהם, שחושפים את יופי החוץ".