ילד כותב בתוך דלי

אני חושב שאנשים שצועקים ומפחידים מקבלים את מה שהם רוצים יותר מהר, אבל מאבדים הרבה יותר מזה בטווח הארוך.

פעם הייתי כזה.

אני חושב שהיום אני יותר שקט ופחות חשוב לי לעשות רושם של כוח, אבל בסוף אני תמיד מקבל את מה שאני רוצה ודברים קורים כמו שאני רוצה. תמיד. רק שזה קורה לאט, בטווח הארוך.

ולפעמים נמאס לי מזה. 

Give me life, give me peace, give me noise

ראיתי הבוקר מכונית שחנתה מתחת לעץ, ונשרו עליה המון פרחים אדומים גדולים.

זה או "איזה יופי העולם הזה יכול לתת בלי שתיכננו"

או

"כוסאמק עץ מסריח רק אתמול שטפתי את האוטו"

אני כבר הרבה זמן בתהליך של הסתגרות. גם פיזית, מתעכב לפתוח את התריסים בבוקר, שומר עוד על החושך שלא יברח.

פחות מדבר, ופתאום גם פחות מפריע לי שלא מקשיבים.

יש בזה גם דברים חיוביים אני חושב. 

עברת תאונות דרכים, פציעה בצבא, פיגוע - והפוסט טראומה שהמוח שלך בחר היא בגלל יחסים עם אישה.

כמה מאמץ.

כל סמול טוק עם לקוח, כשאני תוקע את הבדיחות השנונות בדיוק כמו שהוא מצפה ממני, כמו מיומנות של תפקיד בהצגה.

כשחבר מתקשר כי הוא צריך עזרה במשהו, ואני נותן את העצה שממוקמת בדיוק מושלם בין להיות מבין ומועיל לבין להגביל את העזרה רק לשיחה הזאת.

להראות כאילו עדיין יש לי סבלנות. ואז לברוח לעצמי.

כמה מאמץ.

בזמן שהם ישבו לאכול קינוח הלכתי לשירותים.

קצת בשביל פיפי, ובעיקר כדי לברוח למקום שקט.

במקום השקט הזה התלבטתי אם לעורר את הפטיש שלי מפעם ולחטט קצת בסל הכביסה, ובעוד אני מתלבט התחילה מבחוץ שירה רחוקה מהרמקול של איזה בית כנסת, עמוסה בהד של כל הבניינים שיש בדרך, עד שבקושי אפשר לזהות.

"שלום עליכם מלאכי השרת"

אני מכיר את זה, זה תמיד ככה שם. אבל זה תמיד מפתיע כשזה מתחיל.

ואז במקביל לפסקול הזה התחלתי לשמוע גניחות. התקרבתי לחלון ופשוט הקשבתי. שלום עליכם אוחחח כן כן מלאכי השרת אתה מטריף אותי מלאכי עליון אני גומרתתתת מלך שליייי.

ויצאתי בחזרה לסלון כאילו הכל נורמלי. ואפילו נשאר קצת מהקינוח.

תשע שנים.

תשע שנים אנחנו חיים מפגישה מקרית אחת לשנייה. מסמול טוק עדין ומרפרף אחד לגעגוע אל זה שיבוא בפעם הבאה.

נזהרים לא להתקרב יותר מדי כי שנינו מרגישים את המתח שבקלות יכול להיפרץ ולהתלקח.

וזה אפילו לא מתח מיני.

זה מתח של חיבוק. זה מתח של לשבת סוף סוף בנחת. בלי לחץ של זמן. בלי זה שאסור להרגיש את חום האצבעות יד ביד. של לשבת ולהרגיש את הדברים עד הסוף בלי להחביא אותם מאחורי חיוכים וסמול טוק.

תשע שנים, וכל כך הרבה השתנה בחיים שלי מאז, ובחיים שלך, והדבר היחיד שלא השתנה זה הפגישה המקרית מדי פעם, שמחזירה אותנו בדיוק לאותה נקודה, עם אותו מתח שממשיך לחיות בדיוק כמו תמיד.

יש ימים של חוויות מרחפות.

ויש ימים של זכרונות אפלים.

כל יום הוא יום טוב לבדיקת דם, פלירטוט עם האחות רק כדי להסיח את דעתי מהדם הזורם, ופגישה מקרית עם מישהי שהכרתי פעם ומתברר שגם היא אחות שם, ושכשאני אומר לה "הייתי בא אלייך אם הייתי יודע שאת עובדת פה" היא עונה "אצלי זה היה יותר כואב לך", וידיעה ברורה שהיא רק עושה טיזינג כי מה שהיא באמת רוצה ממני זה שיכאב לה.

אבל הקרואסונים במאפיה למטה היו שווים יותר מהכל.