ילד כותב בתוך דלי

האוטובוס הוריד אותי קילומטר רחוק מדי. לא נורא, אמרתי. כל הנסיעה לא היה גשם.

אבל דווקא אז התחיל מבול.

הלכתי ונרטבתי, נרטבתי והלכתי.

וכמו בחיים, בשלב מסויים אתה אומר לעצמך אוקיי, אין כבר מה להיזהר או להשתדל, או אפילו לרחם על עצמי. אני כבר ספוג במים מהחולצה ועד לקרסוליים. אני הולך על זה. והולך בזה. ואני כבר לא מכופף את הראש כאילו שזה עוזר. אני אגיע הביתה ואתפשט ואתייבש ואדמיין שדיים ענקיים ורכים.

ואגיד תודה שיש לי בית ותנור ועיפרון.

לפעמים דווקא עדיף לשכוח

פתחתי את החלון ואמרתי לשמש

מה, כבר שקעת?

ככה בשקט בלי צבעים וצעקות?

אפילו לא הרגשתי.

לפעמים אתה קורא שיר אהבה לא לאדם, אלא לתחושה. לתחושה היקרה של הלבד שלך.

"תגידי שכן את יודעת זה בלוף, החיים לא דומים לסרטים"

כנפיים ותפוחי אדמה בגריל מדורה, יין אדום, תאורה מעומעמת על קימורי הגוף שלה, והפה שלה שעדיין רועד מהאורגזמה של הפעם הקודמת.

כשאת מלקקת לי את הפצעים?

לבקר שוב בכל המקומות שלא מזמן פרחתי ונשמתי, ועכשיו הם אדמה שרופה ובוץ.

כשאני נכנס ללובי של הבניין היא עומדת שם פתאום, קופצת אלי ואומרת "לא היית כבר שבועיים פה!"

היא מחזיקה לי את הצווארון הרטוב של החולצה ומתחפרת עם הראש בין החזה והזרוע שלי. עוד ועוד כאילו היא רוצה ממש להיכנס לשם.

לפני שבועיים היא בקושי אמרה לי שלום מבוייש פעם באף פעם כשהרימה את המבט במקרה ברגע שעברתי שם.