|
|
|
היה יום שבת חורפי כזה, כמו היום, ואירחנו את המשפחה המורחבת. הכנתי לארוחה מרק שורשים ועשבים, וחיטה מבושלת לאכול יחד איתו.
האורחים התלוננו חצי בצחוק שאין מספיק מרק טעים לכולם ואני עניתי חצי ברצינות שככה זה גם בסיר של החיים.
עד היום אני לא יודע למה התכוונתי, אבל היום אני יודע שצדקתי.
כמה זכרונות של חולשה צריך כדי להיות חזק?
הכי עצוב זה לאונן עם פנטזיות על העבר במקום על העתיד.
ועוד יותר עצוב כשזאת אוננות של הלב ולא של איבר המין.
כמה קל זה להיות מוקף באנשים ובמילים ועדיין להישאר בודד.
נכון גם כשיודעים איך האשליה האופטית עובדת, היא עדיין עובדת?
אז אותו דבר עם שאריות ריסוק של קשר שואב נרקיסיסטי.
זהו, כמעט התאוששתי לגמרי. כבר אין חום, רק שאריות של חולשה בגוף ובעינים.
היו רגעים שכיביתי את כל האורות והרגשתי כאילו אני מרחף על אלף כריות רכות. וצמרמורת באה והולכת. כל הנשים שלי התערבבו וליטפו אותי יחד.
לפני כמה שנים, באיזו מסגרת חד פעמית ומקרית לגמרי, הכרתי מישהי. לא הכרות של זוגיות, גם לא של רומנטיקה, וגם לא של שום דבר אינטימי. הכרות של שותפות גורל של כמה דקות, שהתחילה במתח והסתיימה בחיוכים ובהחלפת שמות.
יש לה שני ילדים קטנים, לא ממש הסביבה הטבעית שלי להכרויות עם אנשים בכלל.
ויש לה בן זוג נחמד וחברותי.
ויש לה ציצים ענקיים. לא ראיתי אותם, אלא רק את מה שמכסה אותם. אבל הם באמת ענקיים.
ובלי קשר, היא ממש נחמדה, חברותית, חייכנית.
ומדי פעם היה יוצא לי לראות אותה, ממש מפגשים מקריים ברחוב או במקומות הכי לא צפויים. רגעים כאלה של הפתעה ושלום שלום.
והבוקר שוב זה קרה, שוב ההפתעה הנעימה והחיוך, ולמה זה רק לרגעים קצרים. והיא מיהרה עם הילדה שלה שגדלה קצת בינתיים.
והפעם הצלחתי, אולי בפעם הראשונה, לא להגניב אפילו שבריר של מבט לציצים שלה.
אבל אני לא יודע אם היא הבחינה בזה.
פעם בחצי שנה בערך אני צריך להיות בעיר אחרת, נשאיר אותה בעילום שם.
זאת כבר מסורת שלי לסיים שם כמה שיותר מהר את מה שבאתי לעשות, ואז ללכת מהר לאיזה בית קפה שכונתי ומשפחתי קטן שגיליתי לפני הרבה שנים, באחד הביקורים הראשונים שלי שם.
אז אני יושב שם בקפה הזה בערך אחת לחצי שנה, אבל מתנהג ומרגיש כאילו אני שם כל בוקר, מיד מתחיל בסמול טוק הקבוע שנשמע ממש המשך לזה שהיה לפני חצי שנה, מכיר כבר את כל הסיפורים של כל בני המשפחה, כולל על הילדים שלהם, וכולם שם מתעניינים במה אני עושה, ואני מתעניין בהם, ויוצאות מזה גם שיחות מעניינות.
אבל הפעם היו שם רק שניים מבני המשפחה. זאת שהחיוך שלה הוא הראשון שפוגש אותי, נקרא לה יוליה לצורך העניין, לא היתה שם.
גם האקווריום הזה עם העוגות לא היה שם, והן היו על מדף אחר, אבל זה שינוי שאני מסוגל להכיל.
בימים רגילים, בתקופה רגילה, הייתי פשוט שואל "מה זה איפה יוליה? לאן היא נעלמה בדיוק כשאני מגיע?"
אבל אלה לא ימים רגילים, ולא תקופה רגילה. ובכל פעם שמישהו נעלם מתחילים כל מיני תסריטים לרוץ בראש, ופתאום פחות נעים לדבר, ופחות נעים שזאת תהיה השיחה.
המון דברים יכולים להסביר את זה שיוליה לא היתה הבוקר. אולי יש לה שפעת, אולי היא הלכה לקנות משהו, אבל יש גם אפשרויות אחרות, מפחידות. והפעם נשארתי בשקט, והקשבתי רק לסמול טוק שלהם עם עצמם שם, וניסיתי לצייר משהו אבל לא הצלחתי.
אולי הפעם, רק כדי לבדוק, אני לא אחכה חצי שנה לפני שאסע לשם שוב.
"מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול ... היא העובדה הפשוטה החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת".
מישהי פעם אמרה לי שתמיד כשקשה לי אני בורח.
זה לא נכון ככה, בניסוח הזה, אבל אני באמת צריך את הבריחה לפעמים. את הנוודות.
מאז שאמרו לי שהמזל שלי אוהב בית, אני לא מאמין באסטרולוגיה.
אני נווד באחוזים הולכים וגדלים. בלי תיק על הגב אני מרגיש עירום, מרגיש שחסר לי משהו. בלי זיעה ואוכל זול ואיזה שירותים מסריחים במקום זר אני לא יכול להתגעגע אל בית.
הייתי בתקופה כזאת של מסע, ועכשיו אין לי לאן, ואין לי מתי, ויש תחושה בעצמות ובשרירים שכבר אי אפשר.
אני היחיד פה שלא נמשך לחוטיני, בגדי עור ורשת?
