לפני 4 שנים. 7 באוקטובר 2020 בשעה 7:08
זה יכול להיראות כאילו היא יודעת בדיוק מה נכון ומה היא רוצה, אבל אז היא מגיעה הביתה, אלי.
זה יכול להיראות כאילו היא מתרפקת עלי, כאילו היא צריכה שאני אעזור לה ללכת, אבל היא בעצם נשענת עלי כי אני הסלע שלה.
זה יכול להיראות כאילו אני אדיש וקר, אבל אני הסלע, אני הרוגע.
אני מה שהיא צריכה, רק כשהיא איתי.
ורק בלילה מאוחר, בחושך, כשהיא כבר ישנה, מכוסה היטב, אני יכול לנשום עמוק ולפתוח את הדלתות האלו בראש, ולהיות קצת חלש.
רק שלפעמים הלילה הזה מגיע גם באמצע היום.