כתבתי למישהי (מרגשת ומסקרנת) כאן בתגובה לפוסט בבלוג שלה, שהלואי שהיתה לי בת זוג שנהנית ודורשת עינוג אוראלי.
וזה גרם לי לחשוב על שאלות יותר עמוקות על עצמי.
אני שואל את עצמי בכנות, האם באמת הייתי יכול לחיות עם בת זוג ביחסים שבהם היא הדומיננטית? לא רק בעינוג אוראלי ולא רק בסקס בכלל. האם במקביל לצורך הזה להשתחרר ולבטא את הקטנות והחולשה, לא התרגלתי בעצם לעמדה של הסלע החזק, שקובע את הדברים, שגורם לדברים לקרות, שדואג להכל, שבטוח בשביל שנינו? אולי התרגלתי ונוח לי לדמיין אבל לא אוכל באמת לוותר לתמיד?
אולי זה ככה בכל דבר. העשיר רוצה להרגיש איך זה לחיות פשוט בלי הרבה רכוש, אבל לא באמת מוכן לוותר, אלא רק לחוות.
ואולי אני כל כך עסוק בלחשוב איך זה ומה זה, עד שאני בעצם מדמיין את זה אחרת ממה שזה. לוקח משהו שטעמתי ממנו טיפה ומותח ומשכפל אותו לחיים שלמים, ובעצם זה לא קורה ככה.