והיא יודעת שהנוכחות שלה ממיסה אותי. היא יודעת את זה כשהיא רק נכנסת ומתיישבת.
יודעת שמול זה כל הנוכחות שלי נעלמת, או במקרה הטוב הופכת להצגה שאני חייב להמשיך כדי שמסביב לא ירגישו.
היא רואה את המבטים שלי, והיא יודעת שהם לא מבטים גנובים רגילים של גבר על שדיים של אישה. הם מבטים שרואים איך כולם מסביב נעלמים, איך החדר הופך להיות אותו החדר של הדירה הקטנה ההיא, איך החיוך שלה נשאר אותו חיוך, אבל כל השנים שעברו נעלמות, והכל משתחרר פתאום.
אני אשב על הברכיים, היא על הספה שלי.
היא לא צריכה בגדים מיוחדים, היא תבוא כמו שהיא.
היא לא צריכה בושם, היא תבוא עם איזה ריח שהיא תרצה, ואני אצמד אליו.
היא תצחק כשאני אתחכך על הרגל שלה כמו שהיא תגיד, והיא תצחק כשאני אמשיך גם כשהיא צוחקת.
והמבט שלה יהיה בדיוק אותו מבט שיש לה עכשיו, כשכולם מסביב.
והמבט שלי גם יהיה בדיוק אותו מבט.